מלאכה מסורתית
מלאכה מסורתית היא אחד מחמשת התחומים של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית, כפי שהוגדרו באמנת אונסק"ו משנת 2003 [1]. העיקר כאן אינו החפץ המוגמר המוצג במוזיאון, אלא המיומנויות, הידע והטכניקות הדרושים כדי ליצור אותו: מסורת חיה שעוברת מאדם לאדם.
התחום כולל:
-
כלים וטכניקות מסורתיים: ידע על החומרים, השיטות והכלים שמשמשים ליצירת חפצים בעבודת יד.
-
מיומנויות שעוברות בחניכה: לרוב מאומן לשוליה, בתוך המשפחה או הקהילה, לאורך דורות.
-
חפצים לחיי היומיום, לטקס או לשימוש סמלי: בגדים, טקסטיל, כלי חרס, תכשיטים, כלי נגינה, כלי עבודה ותשמישי קדושה.
-
הידע שמאחורי המלאכה: הכרת החומרים (עץ, חימר, מתכת, סיבים, אבן), השגתם באופן בר-קיימא והתאמת הטכניקות לאורך הזמן.
אונסק"ו שם את הדגש על המיומנויות והידע שמאחורי המלאכה, ולא על החפצים עצמם. שמירה על מלאכה פירושה לעודד את בעלי המלאכה להמשיך לייצר וללמד את מה שהם יודעים, קודם כול בתוך הקהילה שלהם [1]. הביטויים של המלאכה המסורתית רבים: כלי עבודה, ביגוד ותכשיטים, תלבושות ואביזרים לחגים ולאמנויות הבמה, חפצי נוי וחפצי פולחן, כלי נגינה, כלי בית וצעצועים למשחק וללמידה.
המטרה היא שהמיומנויות האלה יעברו לדור הבא, כך שהמלאכות יישארו חיות בקהילות שיצרו אותן וימשיכו לפרנס את העוסקים בהן. מלאכות רבות כבר נשענות על שיטות הכשרה וחניכה ותיקות. אפשר לחזק את השווקים המקומיים ולפתוח שווקים חדשים, שכן חפצים בעבודת יד, הנושאים את הידע והערכים של יוצריהם, עדיין מושכים קהל רחב [1].
הטכנולוגיה והגלובליזציה מאיימות על מקצועות מסורתיים רבים. בישראל, היבוא והמסחר המקוון שינו את השוק מן היסוד. ובכל זאת, אומנים ישראלים מייצרים מגוון רחב של מלאכות, מחפצים המשמשים בטקס הדתי או בחיי היומיום ועד יצירות נוי. כמו בכל יעד תיירותי מרכזי, חלק ניכר מהתוצרת מכוון לתיירים מחו"ל.
למלאכה מקום מיוחד במסורת היהודית. התלמוד מלמד שאין די בקיום המצווה, ויש לקיים אותה בחפצים נאים, עיקרון המכונה הידור מצווה [2]. מכאן במידה רבה המוניטין של ישראל ביודאיקה: חנוכיות, מזוזות, כיפות ותשמישי קדושה נוספים, רבים מהם עשויים ממתכות יקרות.
בראשית המאה ה-20 העניק בית הספר "בצלאל" בירושלים, שנוסד ב-1906, תפקיד מרכזי לצורפים יהודים יוצאי תימן ולמלאכת הפיליגרן שלהם [3]. התכשיטים היהודיים שנוצרו בארץ ישראל זוהו אז במידה רבה עם סגנונם, עד שהאסכולות האירופיות התחזקו משנות ה-30. הקרמיקה הישראלית המודרנית התגבשה בשנות ה-30 וה-40, כאשר קדרים יהודים שהגיעו מגרמניה פתחו סדנאות בערים שונות [4]. מאז משמש החימר בפיסול, בציורי קיר קרמיים ובחפצי נוי. בין אמני הקרמיקה הבולטים: לידיה זבצקי, הילדה מרום, מגדלנה חפץ, נורה כוכבי, נעמי ביטר, מוד פרידלנד ומאירה אונה.
הקהילות היהודיות בישראל משמרות גם אריגה ועבודת טקסטיל, נגרות ועבודת עור. בקהילות הערביות נשמרות מסורות חזקות של ייצור זכוכית, רקמה, קליעת סלים וגילוף בעץ זית. רבות מהמלאכות האלה מוצגות מדי אוגוסט ביריד חוצות היוצר, יריד האמנות והמלאכה הבינלאומי של ירושלים, למרגלות חומות העיר העתיקה [5].
מקורות
-
אונסק"ו, "Traditional craftsmanship", המורשת התרבותית הבלתי מוחשית.
-
התלמוד הבבלי, מסכת שבת קלג ע"ב, ספריא.
-
ספריית הקונגרס,"חוגגים את פורים בסגנון 'בצלאל': המחלקה העברית מקבלת פריט חדש לאוסף", 2021.המוזיאון היהודי בברלין, "Jewish
-
"נשים קרמיكאיות מגרמניה לאחר 1933", Google Arts & Culture.
-
Time Out ישראל – "חוצות היוצר" (הפסטיבל הבינלאומי לאמנות ואומנות).