תיאטרון | מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל

תיאטרון מסורתי ישראלי

תיאטרון מסורתי הוא חלק מהמורשת התרבותית הבלתי מוחשית כאשר קהילות מכירות בו כשלהן ומעבירות אותו מדור לדור. הוא כולל תיאטרון פולחני ודתי, תיאטרון הקשור לחגים ולעונות השנה, תיאטרון בובות ואמנות הסיפור, וצורות המשלבות תיאטרון עם מוזיקה ומחול. הוא כולל גם את הידע המשותף לשחקנים, לבמאים ולקהל: דרכי משחק, דרכים להעלות סיפור על הבמה ולהתכנס כדי לצפות בו. לא כל הפקה מקצועית היא רכיב של מורשת, אבל התיאטרון, כפרקטיקה, יכול לשאת ידע חי מסוג זה [11].

התיאטרון העברי קדם למדינת ישראל בכמעט חצי מאה. בין 1904 ל־1914 העלתה להקה חובבנית בשם "חובבי הבמה העברית" הצגות בעברית, בתקופה שבה מעטים דיברו בשפה זו בחיי היום־יום. עבור שחקניה וקהלה, העלאת העברית על הבמה הייתה דרך להחיות אותה [1].

הלהקה העברית המקצועית הראשונה נוסדה הרחק מארץ ישראל. ב־1912 כינס המורה נחום צמח להקה עברית בביאליסטוק, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. המלחמה פיזרה אותה, וב־1917 פתח צמח מחדש במוסקבה בשם "הבימה". קונסטנטין סטניסלבסקי מתיאטרון האמנות של מוסקבה עודד את הלהקה הצעירה, ותלמידו יבגני וחטנגוב היה לבמאי שלה. ב־1922 העלה וחטנגוב את "הדיבוק" מאת ש. אנ־סקי, מחזה של מיסטיקה יהודית, דיבוק ואהבה. ההצגה הפכה לסמלה של "הבימה" והביאה ללהקה תהילה ברחבי אירופה [2]. ב־1926 עזבה "הבימה" את מוסקבה למסע הופעות ארוך באירופה ובארצות הברית. ב־1931 קבעה הלהקה את ביתה הקבוע בתל אביב. ב־1958 הכריזה ממשלת ישראל על "הבימה" כעל התיאטרון הלאומי של ישראל [2][3]. אך עד אז, "הבימה" כבר לא הייתה לבדה.

ב־1925 ייסד הבמאי משה הלוי את תיאטרון "אהל". שחקניו נדרשו לעבוד בשדות ובמפעלים לצד עבודתם על הבמה, והלהקה הופיעה ביישובים החקלאיים. הפקתה הראשונה, ב־1926, הייתה עיבוד לסיפורים של הסופר היידי י. ל. פרץ. ההצלחה העממית הגדולה ביותר של תיאטרון "אהל" הגיעה מאוחר יותר עם "החייל האמיץ שווייק" (1935), בכיכובו של השחקן הקומי מאיר מרגלית. הלהקה הייתה התיאטרון הרשמי של ההסתדרות עד 1958, ונסגרה ב־1969 [4].

תיאטרון הקאמרי, שנוסד בתל אביב ב־1944, ביקש לעשות משהו אחר: לספר סיפורים על החיים בארץ עצמה, במקום להביא את המסורת הרוסית שעיצבה את "הבימה". שבועיים לאחר הכרזת העצמאות של ישראל במאי 1948, העלה הקאמרי את "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר. גיבור המחזה, חבר קיבוץ צעיר היוצא למלחמה, העניק לקהל דמות שהכיר מחייו שלו [5]. ב־1961 נפתח בחיפה התיאטרון העירוני הראשון בארץ, ויוסף מילוא היה המנהל האמנותי הראשון שלו [6].

ב־1970 עורר חנוך לוין, עם הרביו הסאטירי "מלכת אמבטיה", סערה ציבורית עזה. בהמשך כתב חנוך לוין עשרות מחזות על אכזריות, השפלה ומוות, לעיתים קרובות מתובלים בהומור שחור [7].

כל גל עלייה הביא עמו מסורות תיאטרון משלו. ב־1991 ייסדו הבמאי יבגני אריה וקבוצת שחקנים שעלו זה עתה מברית המועצות את תיאטרון גשר ביפו. הפקתו הראשונה, "רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" מאת טום סטופרד, עלתה באפריל של אותה שנה. גשר, ששמו מבטא את רעיון החיבור, מציג הן ברוסית והן בעברית [8].

תיאטרון בישראל נעשה גם בערבית. ב־1998 התאחדו שתי להקות תחת קורת גג אחת ביפו העתיקה: התיאטרון המקומי, להקה דוברת עברית שנוסדה ב־1990, ואל־סראיא, להקה ערבית. הן מוכרות בשם "התיאטרון הערבי־עברי", ומפיקות מחזות בשתי השפות, בנפרד ויחד [9].

חלק מהיצירה הנועזת ביותר מתרחשת מחוץ ללהקות הממוסדות. מאז 1980 ממלא פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר את העיר העתיקה של עכו במשך ארבעה ימים מדי סתיו, בחג הסוכות, בהפקות חדשות וניסיוניות [10].

אונסק"ו מונה את אמנויות הבמה בין צורות המורשת התרבותית הבלתי מוחשית שקהילות מעבירות מדור לדור ויוצרות מחדש שוב ושוב [11]. בישראל, מורשת זו חיה בלהקות, ברפרטואר שלהן ובמיומנויות ששחקנים ובמאים מלמדים זה את זה.