מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל 

ההתפתחות ההיסטורית והנוף העכשווי של התיאטרון הישראלי

 

התקופה המעצבת ויוזמות חלוציות מוקדמות (שנות ה-90 של המאה ה-19 עד שנות ה-20 של המאה ה-20)

​

שורשיה של מסגרת תיאטרונית עברית מאורגנת מגיעים לשנת 1905, כאשר חלוצי העלייה השנייה הקימו ביפו להקת חובבים שנקראה "אגודת חובבי האמנות הדרמטית". ליוזמה זו קדמו הופעות ספורדיות מוקדמות יותר, ובעיקר העלאת המחזה "זרובבל" מאת משה לייב ליליינבלום על ידי דוד ילין בבית הספר למל בירושלים במהלך חג הסוכות בשנת 1890. בנוסף, במהלך חול המועד פסח בשנת 1894, הרכב חלוצי חובב אחר העלה את המחזה "שולמית" מאת אברהם גולדפדן במתחם בית החרושת של ליאון שטיין ביפו.

​

סגל החברים של "אגודת חובבי האמנות הדרמטית" כלל כמה אישים אשר לקחו חלק מאוחר יותר בייסוד תל אביב, ביניהם אבא נאמן ויהודית הררי. הרפרטואר שנוצר בתקופה זו חקר בעיקר תמות היסטוריות יהודיות, כפי שהדגימו הפקות כמו "אוריאל ד'אקוסטה" מאת קרל גוצקוב, "החשמונאים", "בת יפתח" מאת אליעזר בן-יהודה, ו"אסתר" מאת ז'אן ראסין. במקביל, הוצגו בפני הקהל גם הפקות בשפת היידיש.

​

בציר התפתחות בינלאומי מקביל, נוסד תיאטרון "הבימה" במוסקבה בשנת 1917 תחת הדרכתו הבמאית של המאסטר הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי. מונעת על ידי כישרון המשחק הבולט של חנה רובינא — אשר תוכר לימים כגברת הראשונה של התיאטרון העברי — "הבימה" התחייבה באופן ייחודי להעלות הפקות בעברית בלבד. עמדה אידיאולוגית זו עמדה בניגוד מוחלט לתיאטרון ה"בונד" באותה תקופה, אשר תיעדף את שימור והפצת שפת היידיש והמורשת התרבותית שלה.

​

בשנת 1920 הקים דוד דוידוב את מוסד התיאטרון העברי הרשמי הראשון בתל אביב, שנקרא "התיאטרון העברי בארץ ישראל". להקה זו כללה שחקנים בולטים ובהם מרים ברנשטיין-כהן, ארי קוטאי ומאיר תאומי. המיזם עבר בהמשך להוות את "התיאטרון הדרמטי" בניהולה של ברנשטיין-כהן; עם זאת, בשל קשיים מערכתיים בביצוע מוצלח של רפרטואר קלאסי, המוסד פנה בסופו של דבר לכיוון הבידור הקל.

​

בשנת 1923, קבוצה של חמישה שחקנים מהתיאטרון הדרמטי עקרה לגרמניה כדי לעבור הכשרה רשמית באמנויות הבמה תחת חסותו של מקס ריינהרדט. עם חזרתם לאזור בשנת 1926, הם הקימו יחד את "תיאטרון ארץ ישראל" לצד הבמאי מנחם גנסין. התמורות הפרסונליות נמשכו כאשר בשנת 1927 פרשו כמה מבצעים ממוסד זה כדי להקים תיאטרון סאטירי מתמחה בשם "הקומקום", שפעל תחת הנהגתו של אביגדור המאירי.

​

צמיחת תיאטרון הפועלים וההתרחבות שלפני קום המדינה (שנות ה-20 עד שנות ה-40 של המאה ה-20)

שנת 1925 עמדה בסימן הקמתו של תיאטרון הפועלים של ההסתדרות, המוכר בשם "אוהל", אשר נוסד על ידי משה הלוי. המנדט הסוציו-תרבותי המפורש של "אוהל" היה לספק נגישות תיאטרונית באיכות גבוהה למעמד הפועלים תוך העלאת הפקות המיושרות עם האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית. הרפרטואר שילב סצנות תנ"כיות שפורשו מחדש דרך פריזמת המוסר הסוציאליסטי, כפי שהודגם ב"ירמיהו" מאת סטפן צוויג ו"יעקב ורחל" מאת קרשניקוב.

​

תיאטרון "אוהל" נותר פעיל מבחינה תרבותית עד שנות ה-60, וזכה לשבחים נרחבים על הפקות כמו "החייל האמיץ שווייק" בכיכובו של השחקן הנודע מאיר מרגלית. חברים בולטים נוספים בלהקה היו אברהם חלפי ויעקב איינשטיין, בעוד נחום בנארי בלט כאחד המחזאים המקוריים הבולטים של המוסד. יתרה מכך, המשורר והכותב הדגול נתן אלתרמן תרם ל"אוהל" על ידי תרגום מחזות קלאסיים מהבמה הצרפתית, ובהם "החולה המדומה" מאת מולייר.

​

במהלך שנות ה-30, זרם המהגרים של העלייה החמישית הביא עמו נפח עצום של שחקנים, במאים ואנשי תיאטרון מהעולם דובר הגרמנית לארץ ישראל. הגירה זו זירזה את שגשוגם של עשרות חללי הופעה, החל מבמות דרמטיות קלאסיות ועד לקברטים אינטימיים, אם כי רבים מהמתקנים הקטנים הללו התבררו כקצרת ימים.

​

בשנת 1931 העתיקה להקת תיאטרון "הבימה" את פעילותה לצמיתות ממוסקבה לתל אביב. עם הזמן, סינתזת הרקעים המגוונים של המחזאים, השחקנים, הבמאים והמפיקים הקלה על מיזוג המסורות האירופיות הזרות עם אלמנטים מקומיים, מה שהוביל להתגבשותה ההדרגתית של שפה תיאטרונית ישראלית ייחודית.

​

בשנת 1944 הקים משה ואלין את התיאטרון הקומי "לי-לה-לו", מיזם שהתמחה במבחר מגוון של מחזות סאטיריים קלים ויצירות מוזיקליות. התכנים הליריים להפקות אלו נכתבו בעיקר על ידי אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, והביצועים זכו לפופולריות רבה בזכות זמרות תימניות, ובראשן שושנה דמארי. במקביל, התיאטרון הסאטירי המקדים "המטאטא" המשיך בפעילותו לצד מופעי רוויו עכשוויים חדשים אלו.

 

המסגרת המוסדית העכשווית והלהקות הגדולות

​

בעת המודרנית, נוף התיאטרון הישראלי השיג אינטגרציה עולמית. להקות מקומיות רבות עורכות באופן קבוע סיורי הופעות במזרח ובמערב אירופה כמו גם בארצות הברית, תוך השתתפות בפורומים בינלאומיים יוקרתיים כגון פסטיבלי אדינבורו וברלין. במקביל, הרכבים מקומיים חצי-מקצועיים וחובבים נותנים מענה לאוכלוסיות הדוברות שפות מיעוט על ידי ביצוע רפרטואר באנגלית וברוסית. הקנון הדרמטי המקומי מוגדר על ידי מחזאים בעלי הכרה עולמית, ובהם חנוך לוין ואפרים קישון המנוחים, לצד יהושע סובול והלל מיטלפונקט.​