פעילות קהילתית
מנהגים חברתיים, מסורות דתיות וחגים הם חלק מחיי היומיום של אזרחי ישראל. הם חיוניים לשימור זהותה של ישראל וקהילותיה. הם משובצים הן בלוח השנה הלאומי והן בלוחות השנה של קהילות בודדות, והם קשורים להיסטוריה ולזיכרון הקולקטיבי של קהילות אלה [1][2].
טקסים ואירועים חגיגיים מתקיימים בזמנים ובמקומות ספציפיים, והם מזכירים לקהילה את השקפת עולמה ואת ההיסטוריה שלה. מנהגים חברתיים מעצבים את חיי היומיום ומוכרים לכל חברי הקהילה, גם לאלה שאינם לוקחים בהם חלק ישיר. מכיוון שאזרחי ישראל מגיעים מרקעים רבים ושונים, גיוון המנהגים הללו מעשיר את חיי המדינה ומחזק את תחושת הזהות וההמשכיות עם העבר [1][2].
מנהגים חברתיים, מסורות דתיות ואירועים חגיגיים לובשים צורות רבות, כולל תפילה, ברית מילה, בר מצווה, נישואין, מסורות שבת, מסורות קולינריות, חגים דתיים ויום העצמאות. הם כוללים גם מגוון רחב של הבעות ואלמנטים פיזיים: מחוות ומילים מיוחדות, דקלומים, שירה וריקודים, לבוש מיוחד ומאכלים מיוחדים [1][2].
פרקטיקות אלו מושפעות רבות משינויים בחברה המודרנית, משום שהן תלויות בהשתתפות רחבה של אנשי מקצוע ושל הקהילה הרחבה יותר. בעולם מודרני המתמקד בפריון, מסורות נמצאות בסיכון להיעלם או להצטמצם לתפקוד מוזיאוני. המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל היא מורשת חיה. עליה להישאר כזו לדורות הבאים, ויש לשמור עליה באמצעות פרקטיקות חברתיות יומיומיות [1][2].
מקורות
(2) אונסק"ו. מורשת תרבותית בלתי מוחשית: "מהי מורשת תרבותית בלתי מוחשית?"
