אמנויות הבמה
אמנויות הבמה כוללות מוזיקה, שירה, מחול, תיאטרון ופנטומימה, יחד עם כלי נגינה, תלבושות, מסכות ואביזרים בהם הן משתמשות. הן חלק מחתונות, פסטיבלים, טקסים דתיים ובידור יומיומי, וחלקן קשורות למקומות מסוימים, שאונסק"ו מכנה מרחבים תרבותיים [ 1 ].
רבות מהמסורות הללו הן שבריריות. כאשר חיי התרבות הופכים אחידים יותר, צורות מקומיות ננטשות לעתים קרובות. תיירות יכולה לסייע בהחייאתן, אך היא יכולה גם להפוך אותן למופעים מנותקים מהקהילות שיצרו אותן. כתיבת מוזיקה מסורתית בתווים מערביים, להקלטות או להוראה, יכולה גם לשטח את מה שהפך אותה לייחודית [ 1 ].
לכן, שמירה על המוזיקה מתחילה בהעברה: לימוד הטכניקות, נגינה ובניית כלים, ושמירה על הקשר בין המאסטר לחניך, כך שהנקודות העדינות של שיר, ריקוד או תפקיד לא יאבדו. מחקר, הקלטה וארכיונים מסייעים בתיעוד מסורות אלו, בעוד שבתי ספר, תקשורת ומוסדות תרבות יכולים להביא אותן לקהלים חדשים [ 1 ].
אמנויות הבמה בישראל מתחילות הרבה לפני הקמת המדינה ב-1948 – בבתי הכנסת, בקיבוצים ובקהילות העולים לא פחות מאשר באולמות הקונצרטים. הרבה לפני שקמו תיאטראות ותזמורות, שרו הקהילות היהודיות את תפילותיהן ואת שירי הקודש שלהן, הפיוטים. לכל קהילה היו לחנים משלה, שעוצבו בארצות שבהן חיה, והיא נשאה אותם עמה בנדודיה [2]. מיזם "פיוט ותפילה" של הספרייה הלאומית של ישראל אסף אלפי הקלטות שמע ווידאו של המסורות האלה, לצד טקסטים ופירושים: תפילות, קריאה בתנ"ך, שירים לחתונות ולאירועים אחרים במעגל החיים, ושירים בשפות יהודיות ממרוקו ועד עיראק ומזרח אירופה [2]. רבים מהם הושרו תחילה בבית או בבית הכנסת, הרחק מכל במה.
הבימה, התיאטרון הלאומי של ישראל, צמח מלהקה עברית שנוסדה בביאליסטוק ב-1912 ונוסדה מחדש במוסקבה ב-1917. הפקת "הדיבוק" ב-1922, בבימויו של יבגני וכטנגוב, הביאה לו פרסום. הלהקה השתקעה דרך קבע בתל אביב ב-1931 והוכרזה כתיאטרון הלאומי של ישראל ב-1958 [3][4].
ב-26 בדצמבר 1936 ניצח ארתורו טוסקניני בתל אביב על הקונצרט הראשון של התזמורת הארץ-ישראלית. הכנר ברוניסלב הוברמן ייסד אותה באותה שנה עם נגנים יהודים שהנאצים גירשו מהתזמורות באירופה. ב-1948 הפכה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית [5].
ריקודי העם התפתחו בעיקר מחוץ לחוגים המקצועיים. בקיבוץ דליה, חמישה כנסים שנערכו בין 1944 ל-1968 קיבצו רקדנים ולהקות מכל רחבי הארץ וסייעו להצמיח את תנועת ריקודי העם הישראליים. מכתבים, תוכניות, תצלומים וסרטים מהכנסים האלה שמורים כיום בארכיון הפתוח לעיון ברשת [6].
שרה לוי-תנאי בחרה בדרך אחרת. ב-1949 ייסדה את תיאטרון המחול ענבל עם רקדנים צעירים מהקהילה היהודית התימנית. היא שאבה ממסורות יהודי תימן, אך הפכה אותן ליצירות במה משלה במקום לשחזר ריקודי עם [7].
חמש-עשרה שנה מאוחר יותר, ב-1964, ייסדה הברונית בת-שבע דה רוטשילד את להקת המחול בת-שבע, ומרתה גרהם שימשה יועצת אמנותית. אוהד נהרין, המנהל האמנותי בשנים 1990–2018, הפך אותה לאחת מלהקות המחול העכשווי הידועות בעולם [8].
גם לתיאטרון בערבית יש מקום בסיפור הזה. ביפו העתיקה, תיאטרון יפו, שנוסד ב-1998, מאחד להקה דוברת עברית ואת להקת אל-סראיא הערבית במבנה היסטורי על שפת הים [9]. מחזותיו עוסקים לעתים קרובות בסוגיות חברתיות אקטואליות; אחרי ההצגות מתקיים שיח עם הקהל, והתיאטרון מקיים באופן קבוע פסטיבלים לילדים, לנשים ולתרבויות המזרח התיכון [10].
בעיני אונסק"ו, שימור אמנויות הבמה תלוי קודם כול בהנחלה: הקשר בין מורה לתלמיד, בין מנצח מקהלה לזמר צעיר, בין הורה לילד [1]. אמנת 2003 מכירה גם בכך שקהילות יוצרות מחדש את המורשת הבלתי מוחשית שלהן ללא הרף, בהתאם לסביבתן ולתולדותיהן [11]. שיר שמשתנה מדור לדור לא אבד – עדיין שרים אותו.
ריקוד עם הוא סוג של מורשת תרבותית בלתי מוחשית הכוללת ריקודים מסורתיים המבוצעים על ידי קהילות, שלעתים קרובות עוברים מדור לדור. ריקודים אלה הם ביטוי של זהות תרבותית, מנהגים חברתיים וחוויות היסטוריות.
מורשת מוזיקלית עממית יכולה להופיע במגוון רחב של מצבים: דתיים או חוליים, קלאסיים או פופולריים, הקשורים לעבודה או לבידור. למעשה, מוזיקה יכולה לספר את ההיסטוריה של קהילה. יש רשימה אינסופית של אירועים בהם מנגנים מוזיקה: חתונות, הלוויות, טקסים וחניכות, פסטיבלים ובידור.
פרקטיקות תיאטרון מסורתיות שקהילות רואות כחלק ממורשתן התרבותית ועוברות מדור לדור. אלה יכולות לכלול תיאטרון מחול או תיאטרון מוזיקה, תיאטרון פולחני הקשור לאירועים דתיים או עונתיים, תיאטרון בובות וצללים, ודרמה קלאסית או מסורתית עם תלבושות, מוזיקה ובימוי ספציפיים.
מקורות
[1] אונסק"ו. "אמנויות הבמה (כגון מוזיקה מסורתית, מחול ותיאטרון)." מורשת תרבותית בלתי מוחשית.
[2] הספרייה הלאומית. "פיוט ותפילה".
[3] תיאטרון הבימה הלאומי. "אודות".
[4] אנציקלופדיה בריטניקה. "הבימה".
[5] התזמורת הפילהרמונית הישראלית. "ההיסטוריה שלנו".
[6] הספרייה הלאומית. "ארכיון פסטיבל המחול דליה".
[7] ארכיון נשים יהודיות. "שרה לוי-תנאי"; גורן-קדמן, אילה. "פרקטיקות ריקוד קהילתיות ביישוב ובישראל: 1900–2000".
[8] להקת המחול בת שבע. "עוד על הלהקה".
[9] תיאטרון יפו. אתר רשמי.
[10] קרן התרבות אמריקה-ישראל. "תיאטרון יפו: במה לתרבות ערבית-עברית".
[11] אונסק"ו. "נוסח האמנה לשמירה על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית" (סעיף 2).