ריקודי עם | מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל

ריקודי עם בישראל

מחול עממי הוא צורה חיה של מורשת תרבותית בלתי מוחשית. הוא כולל את הריקודים המסורתיים שקהילות יוצרות, מבצעות ומעבירות מדור לדור. הריקודים נושאים את זהותה של הקהילה, את מנהגיה ואת זיכרונה. לומדים אותם מתוך צפייה והשתתפות, והם ממשיכים להשתנות כל עוד רוקדים אותם. הם מלווים חתונות, חגים ומועדים, פסטיבלים ומפגשים קהילתיים, ומשקפים את ערכיהם ואת תולדותיהם של הרוקדים. לכן ראוי לשמר את המחול העממי ולהעבירו הלאה.

ריקודי עם בישראל: סקירה היסטורית

גורית קדמן (1897–1987) נולדה בלייפציג ועלתה לארץ ב-1920 [5]. היא הייתה רקדנית, כוריאוגרפית ומורה למחול ולחינוך גופני, ומן המייסדות של ריקודי העם בישראל. בהזמנת ד"ר זיגפריד להמן לימדה ריקודי עם בכפר הנוער בן שמן, ושם העלתה מסכות מחול ב-1929 וב-1931 [5][6]. ב-1931 עברה לתל אביב, ושם לימדה בבתי ספר ובסמינר למורים של התנועה הקיבוצית [5].

ב-1937 נמצאו סוף סוף מים בקיבוץ נען, אחרי שבע שנות חיפוש. לכבוד המאורע העלה יהודה שרת מסכת מים, והרקדנית אלזה דובלון יצרה עבורה את הריקוד "מים מים". הריקוד מבוצע לניגון של עמנואל עמירן (פוגצ'וב) על מילים מישעיהו י"ב, ג' [7]. הוא התפשט בכל הארץ אחרי כנס דליה הראשון, וכיום רוקדים אותו בכל העולם.

לאה ברגשטיין עלתה ב-1925 והצטרפה לקיבוץ בית אלפא שבעמק יזרעאל [1]. היא הייתה מן הכוריאוגרפיות הראשונות שיצרו ריקודים לחגיגות הקיבוץ [2]. ב-1929 יצרה יחד עם מתתיהו שלם, ששניהם היו חברים בקבוצת הרועים של הקיבוץ, את חג הגז שציין את סיום גזיזת הצאן. החג הפך לדגם למסורת חדשה של חגים כפריים בארץ ישראל [2].

ברגשטיין נמשכה מאוד לתרבות הבדואית שפגשה בסביבת בית אלפא. בעיניה, שיריהם וריקודיהם, הקשורים לאדמה ולמחזור העונות, עוררו את ארץ ישראל הקדומה. ברגשטיין ושלם האמינו שתרבות חדשה צריכה לצמוח יחד עם בניין הארץ. בשנות הארבעים עברו לקיבוץ רמת יוחנן שבעמק זבולון, ושם חיברו טקסים לחג העומר, לט"ו בשבט, לחג הביכורים, לחג המים ולחתונה [2][3]. בין ריקודיה המוכרים: "רוב ברכות", "הן ירונן" ו"שירו השיר" [3][4].

רבקה שטורמן עלתה ב-1929 אחרי שלמדה מחול מודרני [8]. ב-1942, בקיבוץ עין חרוד, יצרה את ריקוד העם הראשון שלה, "הגורן" [8]. רבים מריקודיה המאוחרים הפכו לקלאסיקה ישראלית, ביניהם "דודי לי", "ערב בא", "הרמוניקה", "קומה אחא", "מה נאוו" ו"דבקה גלבוע" [8].

כנס המחולות הראשון בקיבוץ דליה נערך ביולי 1944, לכבוד שנתו החמישית של הקיבוץ ולכבוד חג השבועות. הוא נערך ביוזמת חברת הקיבוץ אילזה פלס ובסיוע גורית קדמן [9]. המלחמה עדיין השתוללה באירופה והדרכים היו קשות. למרות זאת הגיעו יותר מ-200 רקדנים מ-14 קבוצות, וכ-3,000 איש צפו במופע הסיום [9][10]. התוכנית שילבה יצירות עבריות חדשות עם ריקודי עמים. ילדי עין חרוד רקדו את "הגורן" של שטורמן, המארחים הציגו מסכת על מגילת רות, ולהקתה של רחל נדב הופיעה בריקודים תימניים [9]. הכנס נתן דחיפה חזקה לתנועה הצעירה, ובשנים שאחריו נוצרו מאות ריקודים חדשים [5].

ב-1945 הקימה קדמן את מדור ריקודי העם של ההסתדרות וארגנה את הקורס הראשון למדריכי ריקודי עם. בוגריו לימדו אחר כך בערים ובקיבוצים בכל רחבי הארץ [5].

הכנס השני נערך ב-1947, הפעם באמפיתיאטרון הטבעי הגדול שליד הקיבוץ [10]. באותו לילה סגרו שלטונות המנדט הבריטי את הדרכים בעוצר. כ-25,000 צופים נשארו על הגבעה יחד עם הרקדנים, שרו ורקדו עד אור הבוקר. בעיני רבים הפך הלילה הזה לסמל לנחישותו של היישוב ערב העצמאות [1][10]. הקיבוץ אירח עוד שלושה כנסים: ב-1951, ב-1958 לכבוד עשור למדינה, וב-1968 לכבוד שנת העשרים [5][9].

צבי פרידהבר, שעלה מגרמניה, הצטרף לחוגי ריקודי העם של גורית קדמן בתל אביב. לימים סיפר: "כבר ב-1947 שמעתי משפט שהשפיע עליי עמוקות: איך רקדו אבותינו – לא נדע לעולם. המשפט הזה הביא אותי להתחיל לחקור את מקורות המחול של עמנו, בארץ ובחו"ל, באמצעות תקליטים וכל מסמך שיכולתי למצוא." [11]

במשך יותר מחמישים שנה המשיך פרידהבר בעבודה זו בתשוקה ובקפדנות מדעית. הוא הקים בביתו בחיפה את ארכיון המחול היהודי, אוסף ייחודי המוקדש למחול היהודי [11][13]. לימים הועבר הארכיון לספריית המחול בישראל שבבית אריאלה בתל אביב, ושם השתתף פרידהבר גם בפרויקט הלאומי לתיעוד המחול בישראל [14][15]. בשנות החמישים, כחבר בלהקת המחול של "הפועל", החל ללמד ריקודי עם בבתי ספר ובתנועות נוער.

בין פרסומיו הרבים: "גורית קדמן – אם וכלה" (1989), ביוגרפיה של מורתו [16]. הוא כתב גם מחקרים על המחול החסידי, על "ריקוד המצווה" ועל מסורות המחול היהודי לאורך הדורות [17].

תיאטרון מחול ענבל

תיאטרון המחול ענבל נוסד בתל אביב ב-1949 בידי הכוריאוגרפית שרה לוי-תנאי, כלת פרס ישראל לשנת 1973, והוא מלהקות המחול הוותיקות בישראל [18][19]. לוי-תנאי, ילידת ירושלים למשפחה ממוצא תימני, שאבה ממסורות יהודי תימן, מן התנ"ך ומחוויית המדינה הצעירה ויצרה תיאטרון מחול ייחודי משלה; היא חיברה ללהקה יותר משבעים יצירות [19].

בראשית שנות החמישים הגיעו לישראל הכוריאוגרפים האמריקאים ג'רום רובינס ואנה סוקולוב כמה פעמים כדי לסייע ללהקה להפוך למקצועית, ורובינס שכנע את האימפרסריו סול הורוק להביאה לאמריקה [20]. משנת 1957 סיירה ענבל באירופה ובארצות הברית, והופיעה בברודוויי בתיאטרון מרטין בק [18][21]. הרקדנית הראשית לשעבר מרגלית עובד חזרה לנהל את הלהקה אמנותית בשנים 1994–1996 [21], וב-2014 מונה בנה, ברק מרשל, לשעבר הכוריאוגרף הבית של להקת בת-שבע, למנהל האמנותי [22].

הלהקה מתאמנת ומופיעה בתיאטרון ענבל, במתחם מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון בנווה צדק, תל אביב [18].

Inbal Dance Theater

Inbal - Yemenite Wedding (France, 1962) ענבל (video 3)

00:59

Inbal - Yemenite Wedding (France, 1962) ענבל (video 5)

02:26

Ballet Inbal - Ballets israeliens theatre des nations - Yemenite wedding (1962) ענבל

02:04

Inbal - Yemenite Wedding (France, 1962) ענבל (video 1)

00:39

קבוצות מושיקו הלוי

משה יצחק-הלוי, המוכר לרוקדים בשם מושיקו, נולד ב-1932 ביפו למשפחה ממוצא תימני. הוא גילה את המחול בגיל שבע-עשרה ורקד בלהקת הבלט של מיה ארבטובה [24]. ב-1953, אחרי שהשתתף בקורס בלט שלימד ג'רום רובינס בישראל, הצטרף לענבל, היה לאחד מרקדניה הראשיים והשתתף בסיורי הלהקה בארצות הברית ובאירופה [23][24].

עוד בהיותו בענבל החל ליצור ריקודי עם. הראשון שבהם, "דבקה אוריה" (1959), זכה במדליית כסף בפסטיבל מחול בווינה, ואחריו באו "דבקה כנען" ו"עת דודים כלה" [23]. בראשית שנות השישים עזב את ענבל והקים להקה משלו, "הפעמונים", שהוקדשה לפולקלור, למחול ולשיר [24]. ב-1968 לימד שלושה חודשים בהולנד מטעם אגודת ריקודי העם ההולנדית NEVO [26].

ב-1971 הזמינה אותו שרה לוי-תנאי לחזור לענבל כמנהל הלהקה, וב-1973 הוביל אותה בסיור בארצות הברית, ושם חי עד 1990 [24][26]. עבודתו עם להקות דרוזיות, צ'רקסיות וערביות עיצבה את סגנונו, בייחוד בריקודי הדבקה שלו [23]. מושיקו יצר יותר מ-300 ריקודי עם ישראליים והלחין להם כ-190 מנגינות; ב-2024 קיבל את פרס אמ"י – ארגון האמנים בישראל [24].

HaPa'amonim - Moshiko Halevy

HaPa'amonim להקת הפעמונים - Wedding of Bukharan Jews (live, 1963)

10:37

HaPa'amonim להקת הפעמונים - Israeli folklore (live in France, 1963) - 1 -

02:39

HaPa'amonim להקת הפעמונים - Israeli folklore (live in France 1963) - 9 -

03:22

HaPa'amonim להקת הפעמונים - Israeli folklore (live in France, 1963) - 3 -

02:10

במהלך השנים הפכו ריקודי העם לפרקטיקה חברתית נפוצה בישראל, לצד השירה בציבור, והם מושכים אנשים בכל הגילים. לפי סקר משנת 1994, כ-100,000 איש רקדו לפחות פעם בשבוע ועוד כ-100,000 כמה פעמים בשנה [1]. מדריכים מקצועיים מלמדים ריקודי עם בבתי ספר, במתנ"סים ובהרקדות שבועיות, ומדריכים ישראלים בחו"ל מלמדים אותם בקהילות יהודיות ברחבי העולם. מדריכים ויוצרים רבים חברים בארגון המדריכים והיוצרים לריקודי עם בישראל ובתפוצות, הגוף המקצועי שלהם.

Israeli Folk Dances

Technion dance troupe Haifa להקת הריקודים של הטכניון, חיפה - live in France, 1960

05:35

Israeli folk dance & music - Debka Rafiach דבקה רפיח - (live in France, 1968)

02:20

Technion dance troupe Haifa להקת הריקודים של הטכניון, חיפה - Yemenite dance - live in France, 1960

05:42

Karmon Dancers & The Histadruth Group, live in France, 1965 - video 2

05:27

פסטיבל כרמיאל

פסטיבל המחול כרמיאל נולד מתוך הרצון להחיות, בקנה מידה ארצי, את רוח כנסי דליה [27]. היוזמה באה מראש עיריית כרמיאל, ברוך ונגר, שביקש לשים את העיר על המפה באמצעות חידוש כנס ארצי של ריקודי עם. הפסטיבל הראשון נפתח ב-1988, והכוריאוגרף יונתן כרמון היה המנהל האמנותי שלו [27]. כרמון עמד בראש הפסטיבל שתים-עשרה שנה [28]. אחריו בא שלמה ממן, מרקדניו לשעבר [29], ומאז 2021 גדי ביטון הוא המנהל האמנותי [30].

כיום זהו אירוע המחול הגדול בישראל. במשך שלושה ימים ושלושה לילות בכל קיץ ממלאים את העיר יותר מ-5,000 רקדנים ועד רבע מיליון צופים [31][32]. ריקודי העם הישראליים נותרו בלב האירוע, לצד מופעי במה של להקות מישראל ומחו"ל, סדנאות, תחרויות כוריאוגרפיה והרקדות פתוחות הנמשכות לאורך הלילה באמפיתיאטרון, בפארקים ובאולמות הספורט של העיר [31][32].

Karmiel Festival

ENG-TV פסטיבל מחול כרמיאל 2014 - לקט ממופע הפתיחה

35:23

ENG-TV פסטיבל מחול כרמיאל 2017 אביב מחולות

04:57

ENG-TV פסטיבל מחול כרמיאל 2006 - המיטב

01:48:50

ללכת שבי אחרייך - מופע הוקרה למלחינה והיוצרת נורית הירש - פסטיבל כרמיאל 2015

47:25

לכל ריקוד עם ישראלי יש כוריאוגרפיה קבועה – רצף צעדים מוגדר שנוצר לשיר מסוים. היוצר בוחר יצירה מוזיקלית, בדרך כלל ישראלית, ובונה את הצעדים בהתאם לה; הריקודים נרקדים במעגלים, בזוגות או בשורות [1][34]. התנועות שואבות מכמה מסורות: ההורה, ריקוד מעגל הנפוץ במזרח אירופה ובדרום-מזרחה; הצעד התימני ותנועות אחרות מן המחול של יהודי תימן, שאת השפעתו תיארה גורית קדמן כבר ב-1952; המחול החסידי; והדבקה, ריקוד שורה ערבי של המזרח התיכון [1][34][33]. ריקודים רבים משלבים את המקורות האלה, וחלק מן החדשים שואלים מן הג'אז ומסגנונות מודרניים אחרים [1][34].

ריקודי העם הישראליים הם תופעה מיוחדת בפולקלור בן זמננו. אף שהחברה הישראלית השתנתה מאוד, רבים מריקודי שנות הארבעים והחמישים נרקדים עד היום, והמדריכים מעריכים את הרפרטואר בכ-3,000 ריקודים [1].