מסורות שבעל פה
תחום המסורות והביטויים שבעל־פה כולל פתגמים, סיפורים, אגדות, שירים, תפילות, זמירות, מופעים דרמטיים ועוד. באמצעות המסורות והביטויים שבעל־פה מועברים ידע, ערכים תרבותיים וחברתיים וזיכרון קולקטיבי. כמו צורות אחרות של מורשת תרבותית בלתי מוחשית, גם המסורות שבעל־פה מאוימות בשל עיור מהיר, הגירה רחבת היקף, תיעוש ושינויים סביבתיים [1].
הדבר החשוב ביותר בשימור המסורות והביטויים שבעל־פה הוא שמירה על מקומם בחיי היומיום של החברה. חיוני גם לשמור על הזדמנויות להעברת ידע מאדם לאדם, למשל באמצעות מפגשים שבהם המבוגרים משוחחים עם הצעירים ומספרים להם סיפורים בבית ובבית הספר. המסורת שבעל־פה ממלאת לעיתים קרובות תפקיד חשוב בחגים ובאירועי תרבות. ייתכן שיהיה צורך לקדם אירועים אלה ולעודד הקשרים חדשים, כגון פסטיבלים של סיפור סיפורים, כדי שהיצירתיות המסורתית תמצא דרכי ביטוי חדשות [1]. קהילות, חוקרים ומוסדות יכולים גם להיעזר בטכנולוגיות מידע כדי לשמר את מלוא הגיוון והעושר של המסורות שבעל־פה, לרבות נוסחים שונים של הטקסטים וסגנונות ביצוע שונים [1].
שפות בישראל
ישראל היא חברה מגוונת מאוד מבחינה לשונית ותרבותית. לפי מאגר אתנולוג (Ethnologue), מדוברות בישראל 22 שפות ילידיות חיות, וגלי העלייה הביאו אליה עשרות שפות נוספות [2]. העברית היא השפה הרשמית של המדינה. צורתה התקנית, העברית המודרנית, היא השפה העיקרית של חיי היומיום בישראל. הערבית משמשת בעיקר את אזרחי ישראל הערבים, המהווים כחמישית מהאוכלוסייה [2], [3]. רוב הישראלים דוברים אנגלית כשפה שנייה, והרוסית נפוצה מאוד בקרב העולים מברית המועצות לשעבר [2].
העברית המודרנית נולדה מתוך תחיית השפה העברית, שהחלה בסוף המאה ה־19. היא מבוססת על רבדים שונים של העברית הקדומה והושפעה משפות רבות אחרות. התנועה להחייאת העברית כשפה מדוברת זכתה להצלחה רבה בקרב העולים היהודים הציונים בשנות ה־80 של המאה ה־19. אליעזר בן־יהודה ותלמידיו הקימו את בתי הספר, העיתונים ומוסדות נוספים הראשונים בעברית [4]. לאחר עלייתו של בן־יהודה לארץ ישראל ב־1881, ובזכות התנופה של העלייה השנייה (1904–1914), הפכה העברית לשפה המדוברת העיקרית של היישוב היהודי. עם הקמת מדינת ישראל ב־1948 ראתה הממשלה בעברית את השפה הרשמית בפועל [2]. היידיש עדיין נפוצה מאוד בקהילות החרדיות האשכנזיות בעולם כולו, ולעיתים היא שפת האם של בני הקהילות החסידיות.
שפות רבות נוספות מדוברות בקרב חלקים נרחבים מהאוכלוסייה בישראל, ובהן [2]:
-
ערבית היא שפת האם של אזרחי ישראל הערבים, המונים כיום כ־2.1 מיליון איש [3]. אף שרובם שולטים בעברית, הערבית נותרה שפתם העיקרית. נוסף על כך, מספר ניכר של יהודים ישראלים יודעים ערבית מדוברת, שהייתה שפת האם של הדורות הוותיקים של יהודי המזרח שעלו מארצות דוברות ערבית. לימודי הערבית נפוצים בבתי הספר דוברי העברית מכיתה ז' עד כיתה ט'.
-
רוסית: יותר מ־20% מהישראלים דוברים רוסית שוטפת, בעקבות העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר. חלק מבתי הספר בישראל מציעים לימודי רוסית. ב־2017 היו בישראל עד 1.5 מיליון דוברי רוסית.
-
צרפתית מדוברת בפי יהודים רבים ממרוקו, מאלג'יריה ומתוניסיה, כשפת אם או כשפה שנייה. היא מדוברת גם בפי מספר הולך וגדל של עולים חדשים מצרפת. המכון הצרפתי של שגרירות צרפת תומך בלימודי הצרפתית בבתי הספר בישראל, ואוניברסיטת תל אביב חברה בסוכנות האוניברסיטאית של הפרנקופוניה (AUF).
-
רומנית: לפי ההערכות, ב־2012 חיו בישראל 82,300 יהודים יוצאי רומניה מהדור הראשון ו־126,200 מהדור השני.
-
יידיש: שפתם של יהודי מזרח אירופה האשכנזים והשפה היהודית השנייה בתפוצתה. היידיש היא שפה גרמאנית המשלבת יסודות רבים מן העברית.
-
גרמנית היא שפת האם של כ־100,000 ישראלים.
-
אמהרית מדוברת בפי רבים מהישראלים יוצאי אתיופיה, שמספרם הגיע לכ־177,600 ב־2024 [5].
-
גאורגית / יהודית־גאורגית: אף שרוב העולים היהודים מגאורגיה דוברים רוסית, הם משוחחים ביניהם לעיתים קרובות בגאורגית.
-
לדינו: שפתם של היהודים הספרדים והשפה היהודית השלישית בתפוצתה. הלדינו היא גרסה של הספרדית מימי הביניים, משולבת בעברית ובאוצר מילים מהארצות השונות שבהן התיישבו היהודים לאחר גירוש ספרד. היא מדוברת בפי יהודים ספרדים רבים. הרשות הלאומית לתרבות הלדינו, שהקימה מדינת ישראל ב־1997, פועלת לשימור שפת הלדינו ותרבותה [6].
-
פולנית הייתה שפתם של העולים הרבים מפולין. רבים מהדוברים הוותיקים נולדו וגדלו בפולין, מדברים בה בשטף ביניהם וניסו להנחילה לילדיהם.
-
כורדית וארמית חדשה יהודית: יהודי כורדיסטן באים מכורדיסטן, אזור בצפון מסופוטמיה המשתרע על חלקים מצפון־מערב איראן, צפון עיראק, צפון־מזרח סוריה ודרום־מזרח טורקיה. הארמית החדשה היהודית היא שפת האם של יהודי כורדיסטן שעלו לישראל מעיראק, מטורקיה ומאיראן בשנות ה־40 וה־50. רבים מהם דיברו גם ניבים כורדיים, ובמיוחד כורמנג'י בכורדיסטן העיראקית.
-
עברית תימנית: בהגייה התימנית של העברית כמעט לכל אות יש צליל ייחודי. בתימן דיברו היהודים ערבית־יהודית מקומית.
-
אוקראינית: אף שרוב יהודי אוקראינה דוברים רוסית, עדיין קיימת קהילה של דוברי אוקראינית.
-
ספרדית מדוברת בפי יהודים מארגנטינה ומארצות אחרות דוברות ספרדית, וכן בפי חלק מהקבוצות הספרדיות. הצלחתן של הטלנובלות מארגנטינה ומוונצואלה, ששודרו בספרדית עם כתוביות בעברית בערוץ ויוה בשנות ה־90, הרחיבה את ההבנה של השפה.
-
איטלקית / יהודית־איטלקית: מלבד יהודי איטליה, האיטלקית מדוברת בפי יהודים רבים מלוב ובפי עולים מאריתריאה, מאתיופיה ומסומליה, כשפה ראשונה או שנייה.
-
הונגרית מדוברת בפי כ־70,000 יהודים יוצאי הונגריה בישראל.
-
טורקית מדוברת בפי חלק מ־77,000 יהודי טורקיה ובני משפחותיהם. רבים מדוברי הטורקית בישראל דוברים גם לדינו.
-
פרסית מדוברת בפי חלק מ־135,000 היהודים שעלו מאיראן.
-
קאילה וקווארה: שפות אלה דוברו באופן מסורתי בפי יהודי אתיופיה, לצד האמהרית.
-
סינית, פיליפינית ותאית מדוברות בפי מהגרים ועובדים מסין, מהפיליפינים ומתאילנד.
-
מראטהי היא שפתם של בני ישראל, יהודי הודו מחוף קונקן. הם החלו לעלות לישראל ב־1948, ומספרם הגיע לכ־20,000 ב־1977. דוברי המראטהי מתגוררים בעיקר בדימונה ובבאר שבע.
-
מלאיאלאם: המלאיאלאם היהודית היא השפה המסורתית של יהודי קרלה שבדרום הודו.
-
בוכרית מדוברת בפי היהודים הבוכרים שעלו ממרכז אסיה.
-
יוונית מדוברת בפי בני הקהילה היוונית־אורתודוקסית ובפי חלק מיהודי יוון.
-
אדיגית מדוברת בפי העם הצ'רקסי (האדיגי) בשני כפרים בצפון ישראל.
-
ניב אבזאח (אדיגית) מדובר בפי הצ'רקסים בכפר רייחניה.
-
שפת הסימנים הישראלית היא השפה העיקרית של החירשים בישראל. שורשיה בבית הספר הראשון לחירשים בירושלים, שנוסד ב־1932 ובראשו עמד מורה מבית הספר היהודי לחירשים בברלין. היא הושפעה משפת הסימנים הגרמנית ומשפות הסימנים של עולים חירשים [7].
-
שפת הסימנים היהודית־אלג'ירית הובאה לישראל בידי יהודים חירשים מע'רדאיה שבאלג'יריה.
-
שפת הסימנים הבדואית של א־סייד משמשת בכפר הבדואי א־סייד שבנגב.
Languages in Israel
Languages in Israel
Similarities Between Hebrew and Arabic
Similarities Between Assyrian Aramaic and Hebrew
The Good Deeds Day Song in Israeli Sign Language
דז'יגאן - השחקן הקומי היידי שמעון דז'יגאן משחק בדמויות שונות ומארח חברים | כאן 11 לשעבר רשות השידור
ספרות עברית
את היסודות לספרות הישראלית המודרנית הניחה קבוצה של חלוצי ספרות מאנשי העלייה השנייה. ביניהם ש"י עגנון, חתן פרס נובל היחיד לספרות על יצירה בעברית, וכן משה סמילנסקי, יוסף חיים ברנר, דוד שמעוני ויעקב פיכמן [8], [9].
ב־1921 התכנסו 70 סופרים בתל אביב והקימו את אגודת הסופרים העברים. דמויות מרכזיות כמו ביאליק, אחד העם וטשרניחובסקי השפיעו השפעה רבה על הסופרים העבריים הצעירים. בין הסופרים הבולטים האחרים היו יצחק שמי ויהודה בורלא, יהודים ספרדים שמשפחותיהם התיישבו בארץ ישראל במאות ה־19 וה־18, בהתאמה. גם הסופרים אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי עלו לארץ בתקופה זו [8].
החוויה המכוננת של הדור הבא הייתה הקמת מדינת ישראל. בין סופריו: משה שמיר, חיים חפר, ס. יזהר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר סנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, עידה צורית, דוד שחם ואחרים. במקביל לדור זה, קבוצה קטנה יותר בהובלת יונתן רטוש הקימה את התנועה הכנענית [8]. בין משוררי הדור הזה: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אמיר גלבע, זרובבל גלעד, חיים גורי, פ. הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, אבנר טריינין, שלמה טנאי, נתן יונתן ואחרים. המחזאים הבולטים היו ניסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרן מגד ואחרים.
גלי העלייה בשנותיה הראשונות של המדינה הביאו גם סופרים שתרמו רבות לספרות העברית, כמו דן בן־אמוץ ואפרים קישון. הם הביאו עימם את המורשת התרבותית של ארצות מוצאם והתאימו אותה לחברה הישראלית. סופרי שנות ה־60, שמבקרי הספרות דן מירון וגבריאל מוקד כינו "דור המדינה", כונו גם "הגל החדש" בידי אהרן מגד וגרשון שקד.
בין הסופרים הבולטים של דור זה: עמוס עוז, א"ב יהושע, עמליה כהנא־כרמון, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, יורם קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון שמוש, ישעיהו קורן, אהוד בן־עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ואחרים [8].
בין משורריו: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן־שאול, אריה סיון, ענדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ, ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, איתן איתן, יחיאל חזק, ישראל הר, איתמר יעוז־קסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ואחרים.
ספרות הגל החדש הלכה בעקבות השינויים בספרות המערבית והעדיפה סגנונות אוונגרדיים בסיפורת. היא התמקדה ביחיד יותר מאשר במצב האנושי בכללותו, והגיבור קיבל צורה חדשה: האנטי־גיבור [9].
בשנות ה־70 בלטו בין סופרי הגל הזה יעקב שבתאי, יצחק בן־נר, חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוכן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דוד גרוסמן ומאיר שלו.
בין משורריו: מאיה בז'רנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ואחרים. יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים בלטו בתיאטרון. משוררים נוספים הם יותם ראובני, חזי לסקלי ואילן שיינפלד. השירה הדתית המודרנית מיוצגת בידי חוה פנחס־כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן ואחרים.
"הגל האחר" הוא הכינוי שנתן פרופ' אברהם בלבן לסופרי סוף שנות ה־80 ושנות ה־90 בספרו "גל אחר" שראה אור ב־1995. סופרים אלה שייכים לזרם הפוסטמודרני. ההבדלים בינם לבין הגל הקודם מתוארים בספרו של אורי ברנשטיין "ספרות של הווה מתמיד".
בין סופרי הקבוצה הזו: אורלי קסטל־בלום, אתגר קרת, דודו בוסי, משה אופיר, דרור בורשטיין, רן יגיל, דן בניה־סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, גבריאלה אביגור־רותם, יצחק בר־יוסף, חנה בת־שחר, יהודית קציר, יובל שמעוני, רונית מטלון, דורית אבוש, אלברט סויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, חגי ליניק, יעל הדיה רביניאן, אשכול נבו, סמי ברדוגו ואחרים.
סופרי יידיש
מלבד הסופרים העבריים, קיימת בישראל יצירה ספרותית ענפה בשפות נוספות, ובמיוחד ביידיש. ניתן לחלק את ספרות היידיש בישראל לדורות, בדומה לספרות העברית. הדור הראשון כלל סופרים כמו דוד פינסקי ושלום אש, שבילו את שנותיהם האחרונות בישראל [8]. הדור השני, בהובלת אברהם סוצקבר, החל את דרכו במזרח אירופה והמשיך אותה בישראל. בין 1949 ל־1995 ערך סוצקבר את "די גאָלדענע קייט" (שלשלת הזהב), כתב העת הספרותי החשוב ביותר ביידיש לאחר המלחמה [10]. הדור השלישי התגבש סביב "יונג ישראל", קבוצה מודרניסטית של משוררים ופרוזאיקונים, רובם חברי קיבוצים, שיצירתם הושפעה מהאוונגרד הספרותי האנגלי והצרפתי [10]. סופרי היידיש בישראל מאוגדים באגודת סופרים ועיתונאים ביידיש.
סופרים ערבים
נוכחותה של ספרות בשפה הערבית בחברה הישראלית ראשיתה באמיל חביבי, סופר ערבי ישראלי ופוליטיקאי קומוניסטי. ב־1992 זכה בפרס ישראל לספרות ערבית. חביבי היה שותף להקמת המפלגה הקומוניסטית הישראלית וייסד את "אל־איתיחאד", עיתון קומוניסטי בשפה הערבית היוצא לאור בחיפה [11].
סיפורי קודש וספרי קודש
הסיפורים המקודשים והמסורתיים הם חלק מהיהדות, ואילו הפולקלור היהודי מתייחס לסיפורי העם ולאגדות של התרבות היהודית בכלל. בראשיתו כמעט שלא היה הפולקלור נבדל מן האגדה, הפרשנות הרבנית לכתבי הקודש. בהמשך התפתח בקרב העם היהודי בכל מקום ולאורך כל תולדותיו [15].
התנ"ך מכיל את הסיפורים היהודיים הקדומים והמקודשים ביותר: בריאת העולם בשבעה ימים; בריאת אדם וחוה; הנס של אברהם ושרה שזכו לבן לעת זקנתם; עלייתו המופלאה של יוסף לגדולה במצרים; נס קריעת ים סוף בידי ה', שאפשר לעברים להימלט מעבדות מצרים; והמן שנתן ה' במהלך הנדודים במדבר. בסיפורים אלה ובסיפורים רבים אחרים ה' מדבר או מתערב ישירות כדי להציל או לעזור לאבות העם היהודי, ושוכן בתוכם. יש לו אף מקום לשכון בו ולנוע עימם: ארון הברית. שנים־עשר שבטי ישראל, כמו שאר האנושות, מייחסים את שושלתם לאדם וחוה.
התלמוד, עמוד התווך של המסורת שבעל־פה, הוא הטקסט המרכזי של היהדות הרבנית והמקור העיקרי להלכה ולתיאולוגיה היהודית. עד לעידן המודרני, כמעט בכל הקהילות היהודיות, עמד התלמוד במרכז חיי התרבות היהודיים והיה היסוד ל"כל המחשבה והשאיפות היהודיות", וכן שימש "מורה דרך לחיי היומיום" של היהודים [12].
התלמוד מורכב משני חלקים: המשנה, קובץ כתוב של התורה שבעל־פה של היהדות הרבנית, והגמרא, פירוש על המשנה [12], [13].
המשנה היא קובץ של דעות הלכתיות ומחלוקות. משפטיה בדרך כלל תמציתיים: הם מביאים דעות קצרות של חכמים הדנים בנושא, או רק פסיקה סתמית המבטאת דעה מוסכמת. החכמים המוזכרים במשנה נקראים תנאים. מאחר שהיא מסדרת את ההלכות לפי נושאים ולא לפי ההקשר המקראי, המשנה דנה בכל נושא באופן מעמיק יותר מהמדרש ומקיפה מגוון רחב הרבה יותר של נושאים הלכתיים [12].
רוב הגמרא עוסק בניתוח הלכתי. נקודת המוצא היא בדרך כלל קביעה הלכתית מן המשנה. קביעה זו נבחנת ומושווית לקביעות אחרות, לעיתים קרובות בצורת משא ומתן בין שני צדדים: המקשן (השואל) והתרצן (המשיב). תפקיד חשוב נוסף של הגמרא הוא לזהות את המקור המקראי המדויק להלכה המובאת במשנה ואת הדרך ההגיונית המקשרת ביניהם. פעילות זו נקראה "תלמוד" הרבה לפני שה"תלמוד" היה קיים כטקסט [13].
התלמוד השלם כולל 63 מסכתות, ובמהדורה הרגילה הוא משתרע על יותר מ־6,200 עמודים. הוא כתוב בעברית משנאית ובארמית יהודית־בבלית, ומכיל את תורתם ודעותיהם של אלפי חכמים בנושאים מגוונים, ובהם הלכה, מוסר יהודי, פילוסופיה, מנהגים והיסטוריה. התלמוד הוא הבסיס לכל ספרי ההלכה, ומצוטט רבות בספרות הרבנית [12].
בראשיתו היה הלימוד היהודי בעל־פה. החכמים דרשו את התורה ודנו בה ובתנ"ך בלי להיעזר בחיבורים כתובים. מצב זה השתנה מן היסוד לאחר חורבן בית המקדש השני וקץ השלטון העצמי היהודי בשנת 70 לספירה, שזעזעו את הנורמות החברתיות וההלכתיות היהודיות. נוכח המציאות החדשה גבר הדיון ההלכתי, ושיטת הלימוד שבעל־פה לא יכלה עוד להתקיים. בתקופה זו החל השיח הרבני להיכתב [12].
תהליך ה"גמרא" התרחש בשני מרכזי הלימוד היהודיים הגדולים של התקופה, הגליל ובבל. לפיכך התפתחו שני גופי ניתוח, ונוצרו שני תלמודים. הקדום שבהם נקרא התלמוד הירושלמי. הוא נערך בגליל בין אמצע המאה ה־4 למאה ה־5, בעיקר בישיבות טבריה, ציפורי וקיסריה [14]. התלמוד הבבלי נערך בסביבות שנת 500 לספירה, אף שעריכתו נמשכה גם אחר כך [12], [14].
התלמוד הירושלמי, או תלמוד ארץ ישראל, הוא אחד משני הקבצים של תורה ופירושים יהודיים שנמסרו בעל־פה במשך מאות שנים לפני שחכמי ארץ ישראל קיבצו אותם. הוא מכנס את תורתן של ישיבות טבריה, ציפורי וקיסריה [14]. תלמוד זה הוא סיכום של ניתוח המשנה שהתפתח במשך כמעט 200 שנה בישיבות הגליל. בשל מיקומן הקדישו חכמי הישיבות הללו תשומת לב רבה להלכות התלויות בארץ ישראל [14].
סיפורי עם יהודיים
סיפורי העם היהודיים מספרים בדרך כלל על יצורים על־טבעיים. הם התפשטו בקרב העם, אם באמצעות מסורות שעברו מפי הזקנים ואם באמצעות מגע עם עמים אחרים [15]. מופיעות בהם דמויות יוצאות דופן (גמדים, ענקים, פיות ועוד), הפיכות פתאומיות של בני אדם לבעלי חיים ולהפך, ותופעות על־טבעיות אחרות (סוסים מעופפים, שינה של מאה שנה ועוד).
יש כמה אגדות יהודיות מובהקות מימי הביניים שאפשר לראות בהן סיפורי עם, כמו אגדת האפיפיור היהודי (אנדראס) ואגדת הגולם, או הסיפור על קיר בית הכנסת של רש"י, שנסוג לאחור כדי להציל את חייה של אישה ענייה שעמדה להידרס בידי עגלה בסמטה צרה [15]. רבות מאגדות אלה קובצו בידי אברהם טנדלאו בספרו “Sagen und Legenden der jüdischen Vorzeit” (אגדות ומעשיות של יהודי ימי קדם) [15].
לקראת סוף המאה ה־19 נאספו ופורסמו סיפורי עם יהודיים רבים: בידי ישראל לוי בכתבי העת “Revue des études juives”, “Revue des traditions populaires” ו־"Mélusine"; בידי משה גסטר ב־"Folk-Lore" ובדוחות של מכללת מונטיפיורי; בידי מקס גרונוולד ב־"Mitteilungen der Gesellschaft für jüdische Volkskunde"; בידי ל. וינר באותו כתב עת; ובידי פרידריך זלומון קראוס ב־"Am Urquell" [15].
בסך הכול נרשמו בקרב יהודי התקופה כשישים עד שבעים סיפורי עם. הראשון בסיפורים שאסף ל. וינר הוא המעשה הידוע על "האיש שבשק", הנמלט בכך שהוא מספר לעוברים ושבים שמכריחים אותו להינשא לנסיכה בעל כורחו [15].
בישראל, ארכיון הסיפור העממי בישראל (אסע"י) באוניברסיטת חיפה, שייסד דב נוי בשנת 1955, מחזיק באוסף סיפורי העם היהודיים הגדול בעולם [16].
קובצי אגדות ופולקלור
-
"אגדות היהודים" מאת הרב לוי גינצבורג הוא סינתזה מקורית של מכלול רחב של חומר אגדי מן המשנה, משני התלמודים ומן המדרש [18].
-
"עין יעקב" הוא קובץ החומר האגדי של התלמוד הבבלי, בצירוף פירושים [19].
-
"ספר האגדה" הוא קובץ קלאסי של אגדות, החלקים שאינם הלכתיים בתלמוד ובמדרש. ערכו אותו חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי. הוא ראה אור לראשונה באודסה, אז חלק מהאימפריה הרוסית, בשנים 1908–1911, ונדפס מחדש פעמים רבות בישראל. ב־1992 תורגם לאנגלית בידי ויליאם ג' בראוד בשם “The Book of Legends” [17].
-
"ממקור ישראל" מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מכנס את הפולקלור והאגדות של העם היהודי מימי קדם ועד שחר העת החדשה. קובצו כולל אגדות רבות, אך הוא הגביל את מבחרו למה שנחשב בעיניו לפולקלור [20].
מקורות
-
ברנרד ספולסקי ואילנה שוהמי, The Languages of Israel: Policy, Ideology and Practice, Multilingual Matters, 1999 ; Ethnologue, "Israel" ; הכנסת, "חוק־יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי" (באנגלית)
-
"אוכלוסיית ישראל מגיעה ל-10,178,000", נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (JNS)
-
ג'ק פלמן, "אליעזר בן-יהודה ותחיית העברית", הספרייה הווירטואלית היהודית.
-
"אוכלוסיית היהודים האתיופים בישראל הגיעה ל-177,600 בשנת 2024"
-
"ספרד תגביר את ההגנה על הלאדינו, שפה בסכנת הכחדה חמורה", ג'רוזלם פוסט (באנגלית)
-
"שפת הסימנים הישראלית", פרויקט השפות היהודיות.
-
"אמנות, תרבות וספרות ישראלית: פרוזה", הספרייה הווירטואלית היהודית ; "אגודת הסופרים בישראל", אנציקלופדיה יודאיקה.
-
"ספרות מודרנית בעברית", אנציקלופדיה בריטניקה.
-
"ספרות יידיש: סופרים בישראל", אנציקלופדיה בריטניקה.
-
"אמיל חביבי", אנציקלופדיה בריטניקה.
-
"תלמוד ומדרש", אנציקלופדיה בריטניקה.
-
לורנס ה' שיפמן, "התלמוד הארץ־ישראלי, הירושלמי"
-
יוסף ג'ייקובס, "סיפורי עם", אנציקלופדיה יהודית (1906)
-
"אודות אסע"י", ארכיון הסיפור העממי בישראל על שם דב נוי, אוניברסיטת חיפה.
-
מיכה יוסף בן־גוריון, ממקור ישראל (Mimekor Yisrael: Classical Jewish Folktales), Indiana University Press, 1976