מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל 

לאזרחים הערבים בישראל יש זהות תרבותית תוססת ומגוונת, המושרשת במורשתם הפלסטינית-ערבית. קבוצה זו כוללת מוסלמים, נוצרים, דרוזים ובדואים, והשפה הערבית היא שפתם העיקרית. בחיי היומיום שלהם, למשפחה ולקהילה תפקיד חיוני. חגיגות חתונה מסורתיות כוללות טקסי חינה, מוזיקה תוססת וריקוד הדבקה המסורתי. חגים דתיים חשובים, כגון רמדאן, עיד, חג המולד וחג הפסחא, מצוינים במפגשים משפחתיים ובמאכלים ייחודיים.

​

המאכלים המסורתיים שלהם כוללים חומוס, פלאפל, מקלובה, מוסחן, קובה וטאבולה. בנוסף, למוזיקה, לשירה, למסורת הסיפורים ולאמנות הרקמה הפלסטינית יש ערך תרבותי רב. משפחות רבות מקפידות על מנהגים כגון שתיית קפה ערבי, כיבוד המבוגרים, טיפוח עצי זית וחגיגות משותפות. למרות הגיוון בהשתייכות הדתית והאזורית בקרב האזרחים הערבים בישראל, הם מאוחדים על ידי מורשת תרבותית עשירה הקושרת אותם להיסטוריה ולמסורות הרחבות יותר של העולם הערבי.

​

הערבים הפלסטינים מהווים את המיעוט האתני הגדול ביותר בישראל. תפיסות הזהות בקרב האזרחים הערבים בישראל הן מורכבות וכוללות מרכיבים אזרחיים, דתיים ואתניים. בשנת 1948 העניקה ממשלת ישראל אזרחות ישראלית לכל הערבים שחיו בישראל. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, האוכלוסייה הערבית בישראל מהווה 21% מכלל האוכלוסייה במדינה. רוב בני אוכלוסייה זו מתגוררים ביישובים ובערים שבהם קיים רוב ערבי.

​

הדרוזים והבדואים בנגב ובגליל הפגינו לאורך השנים את הזיקה החזקה ביותר לישראל, ונוטים להגדיר את עצמם כישראלים. הם דוברים עברית וערבית; שפותיהם המסורתיות הן בעיקר ניבים של ערבית לבנטינית – כגון הערבית הלבנונית המדוברת באזורים הצפוניים יותר (במיוחד בקרב הדרוזים) והערבית הפלסטינית המדוברת במרכז הארץ. לעומת זאת, הבדואים בנגב דוברים ניב המשתייך לקבוצת הניבים של צפון-מערב חצי האי ערב. ניב זה מכונה לעיתים קרובות "הניב הערבי-הישראלי", שכן מילים וביטויים רבים מהשפה העברית השתרבבו אל תוך הניבים הערביים המודרניים שבפי הערבים בישראל. רוב הערבים בישראל מגדירים את עצמם כמוסלמים, אך קיימות גם קבוצות מיעוט משמעותיות של נוצרים ודרוזים.