ICH-ISRAEL
 מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית 

אמנת אונסק"ו משנת 2003 מתארת את המורשת החיה בחמישה תחומים [13]. המסורות הבדואיות נוגעות בכולם. אונסק"ו כבר הכיר במורשת זו בירדן השכנה, שם נכלל המרחב התרבותי של הבדו בפטרה ובוואדי רם ברשימה הייצוגית [14]. בישראל עוברות מסורות אלה כיום דרך העיירות, הארכיונים והזיכרון המשפחתי, לא פחות מאשר דרך החיים במדבר.

​

מסורות וביטויים בעל פה

​

התרבות הבדואית היא ברובה תרבות שבעל פה. החל משנות ה-60 ראיין החוקר קלינטון ביילי בדואים בנגב ובסיני, ובשנת 2019 הפקיד את אוספו בספרייה הלאומית של ישראל [15]. ההקלטות עוסקות בשירה, במשפט, בדת, בהיסטוריה ובסביבה [16]. ביילי הקליט גם משא ומתן שבטי, משפטים, חתונות, פתגמים וסיפורים, וכן ראיונות עם זקנים [17]. ספרו על השירה הבדואית מסיני ומהנגב כולל 113 שירים [18]. צעירים בדואים פונים כיום לארכיון זה כמקור לגאווה במורשתם [17].

​

אמנויות הבמה

​

שירה, זמר ומוזיקה מלווים התכנסויות וחגיגות. הקלטותיו של ביילי משמרות שירים וחתונות מהמחצית השנייה של המאה ה-20 [17]. המסורת החיה נמשכת בגליל, שם נגנים ורקדנים משתתפים בפסטיבל לילות הרמדאן, ומארחים מקיימים ערבי מוזיקה וסיפורים [27][28]. מחקר ייעודי על המוזיקה הבדואית בישראל יסייע לתעד צורות אלה בפירוט רב יותר.

​

מנהגים חברתיים, טקסים ואירועים חגיגיים

​

הכנסת האורחים עומדת במרכז החיים החברתיים. בנגב עשויים האורחים לקבל קפה שנטחן בקצב המיוחד לכל מארח [19]. בכעביה שבגליל יכולים המבקרים להשתתף בסדנאות קפה [20]. גם המשפט המנהגי נותר חלק מהזיכרון הבדואי: זכויות הקניין עוגנו במערכת משפטית שבעל פה, וביילי תיעד משא ומתן ומשפטים שבטיים [16][17].

​

ידע ומנהגים הנוגעים לטבע וליקום

​

החיים במדבר דרשו היכרות קרובה עם הצמחים, בעלי החיים והשטח. מחקר בן עשרים שנה בקרב בדואים בנגב, בירדן ובסיני זיהה 85 מיני צמחים ששימשו לטיפול בהפרעות בדרכי השתן בלבד [21]. סקר מוקדם יותר מצא שבדואי הנגב עדיין השתמשו בצמחי מרפא לצד הרפואה המודרנית [22]. בגליל, סיורים בכעביה מציגים למבקרים את צמחי המרפא [20]. גם הגישוש הוא חלק מאותו גוף ידע, כפי שמציין אונסק"ו לגבי הבדו בירדן [14].

​

מלאכות מסורתיות

​

הנשים נשאו את מסורת האריגה. נשים בדואיות נהגו להשתמש בנולי קרקע כדי לייצר אוהלים ושטיחים משיער עיזים ומצמר כבשים וגמלים [23]. עם העיור עברו חלקן לשימוש בחוטי אקריליק, ובשנת 1991 הקימו שתי אחיות בדואיות קואופרטיב לשימור האריגה המסורתית וליצירת תעסוקה [23]. כיום משתמשת יוזמת האריגה של לקיה בנולי קרקע תוצרת בית ובצמר של כבשי אוואסי [24]. גם הרקמה נמשכת בלקיה, שם פועל מרכז נשים העוסק במלאכה זו [25].

​

העברת המורשת כיום

​

המוזיאון לתרבות הבדואית במרכז ג'ו אלון שבצפון הנגב נפתח בשנת 1985, בתקופה שבה עברה החברה הבדואית להתיישבות קבע [26]. בגליל מציג המרכז למורשת הבדואית בשבלי חפצים שאסף תושב המקום, ובהם רקמה מסורתית [29]. בתי הארחה וסיורים בהדרכת מורי דרך בדואים מוסמכים מכניסים את המבקרים אל הבתים והקהילות [20][28]. אונסק"ו מזהיר שהביקוש לתרבות "אותנטית" עלול לשחוק את המורשת שהוא מבקש לחגוג, ולכן עתידן של מסורות אלה תלוי בקהילות הבדואיות עצמן [14