ICH-ISRAEL
 מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית 

בין 4,000 ל-5,000 צ'רקסים חיים בישראל, רובם בכפר כמא ובריחאניה[1]. הם חלק מהתפוצה הצ'רקסית, שנוצרה לאחר שהאימפריה הרוסית כבשה את צפון-מערב הקווקז וגירשה את רוב האוכלוסייה הצ'רקסית בשנות ה-60 של המאה ה-19[1]. הצ'רקסים הם עם מצפון-מערב הקווקז הדובר את השפות הצ'רקסיות[3]. רוב הצ'רקסים בישראל הם מוסלמים סונים. האימפריה העות'מאנית יישבה מחדש את אבותיהם בגליל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19[1][4].

​

צ'רקסיה הייתה נוצרית במשך כאלף שנה. מהמאה ה-16 ועד המאה ה-19, בהשפעת הטטרים של קרים והטורקים העות'מאנים, התאסלמו תושביה בהדרגה[4][5]. ההתנגדות הצ'רקסית לקולוניזציה הרוסית נמשכה כמאה שנה. בשלב האחרון של המלחמה, בין 1860 ל-1864, שרפו הכוחות הרוסיים מאות כפרים וביצעו טיהור אתני נגד האוכלוסייה כולה. רוב הניצולים גורשו, וכמיליון מהם מצאו מקלט בשטחי האימפריה העות'מאנית[1].

​

היסטוריונים רבים, וכן הפרלמנט של גאורגיה, מגדירים אירועים אלה כרצח עם. ההערכות מדברות על יותר מ-1.5 מיליון הרוגים[2]. זיכרון המולדת האבודה נותר חזק בקרב הצ'רקסים גם כיום[1]. העות'מאנים יישבו את הגולים באזורים דלילי אוכלוסין. תחת השלטון העות'מאני שמרו הצ'רקסים בגליל על זהותם הייחודית[1].

​

רבים מעולי העלייה הראשונה שהגיעו לגליל דיברו רוסית, כמו צ'רקסים רבים באותה תקופה, והדבר סייע ליצירת קשרים לבביים עם היישוב ובהמשך עם הקהילה היהודית בישראל. שני העמים גם הבינו מהי גלות[4]. כיום מערכת החינוך הצ'רקסית נפרדת ממערכת החינוך הערבית, ושפת ההוראה בה היא עברית[1][6]. בשנת 2011 אישרה ממשלת ישראל 680 מיליון ש"ח ליישובים הדרוזיים והצ'רקסיים, בדגש על חינוך, תעסוקה, דיור ותיירות[7].

​

המורשת התרבותית של הצ'רקסים בישראל

​

הקהילה הצ'רקסית בישראל קטנה, אך היא נמנית עם הפעילות ביותר בתפוצה בכל הנוגע לשימור המורשת[1]. השפה עומדת במקום הראשון. האדיגית, שנותרה שפה מדוברת בלבד עד המאה ה-19, כוללת 64 עיצורים, והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים לצד עברית, אנגלית וערבית[1]. בכפר כמא הילדים לומדים אותה בבית וממשיכים בגן ובבית הספר, והשלטים בכבישים כתובים בעברית, בערבית ובצ'רקסית[8].

​

חיי היום-יום מתנהלים על פי ה"חבזה", קוד התנהגות המשותף לצ'רקסים מוסלמים ונוצרים כאחד. הוא מכוון את החינוך, הכבוד, הנישואים והטקסים, ומי שמתעלם ממנו נושא ב"הינאפ", כלומר בבושה. רוב הצ'רקסים נישאים בתוך הקהילה כדי לשמור על אורח חיים זה. סאגות הנארט עדיין עוברות מדור לדור[1].

​

המוזיקה והריקוד שומרים על מסורות אלה בחיים. תושבי הכפר לומדים את הריקודים במרכז הקהילתי, בליווי ה"פשינה" הדומה לאקורדיון, תוף וה"פחאצ'יץ'" הדומה לקסטנייטות[9]. הרקדנים לובשים את מעיל הלוחם, ועל חזהו כיסים לכדורים[1].

​

הכפרים נושאים את ההיסטוריה הזו באבן. בכפר העתיק של כפר כמא הבתים עומדים זה לצד זה, תכנון הגנתי שהובא מהקווקז, והמסגד בנוי מאבן בזלת[1]. המרכז למורשת הצ'רקסית שוכן במבנה בן 130 שנה, ומציע סיורים מודרכים, הליכה בסמטאות העתיקות ומופעי ריקוד[10]. גם לריחאניה יש מוזיאון משלה[11].

​

הזיכרון הוא חלק ממורשת זו. בכל 21 במאי מציין יום האבל את רצח העם והגלות, ובתי הספר התיכוניים כדורי וסאסא, המשרתים את שני הכפרים, מציינים את התאריך[1]. בשנת 2022 בחר ארגון התיירות העולמי של האו"ם בכפר כמא כאחד מכפרי התיירות הטובים ביותר[12]