מוזיקה יהודית תימנית
על פי המסורת המקומית, יהודים התיישבו לראשונה בתימן לאחר חורבן בית המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס [1] . במהלך המאות הבאות, בדרום חצי האי ערב, הקהילה פיתחה מסורת מוזיקלית עממית תחת מגבלות דתיות וחברתיות מחמירות. שתי מערכות של כללים עיצבו אותה. הראשונה הגיעה מבפנים: לאחר נפילת בית המקדש, נאסר על יהודים לנגן בכלי נגינה כסימן אבל קהילתי, צו המכונה גזירה [1] . השנייה הגיעה מבחוץ. תחת השלטון האסלאמי, יהודי תימן החזיקו במעמד של ד'מי (לא-מוסלמי מוגן), שהיה כרוך ברשימה ארוכה של הגבלות [2] . חגיגות דתיות דרשו את אישורו של השיח'; רעש נאסר, ולעתים השיח' אסר על כל כלי הנגינה [3] .
יהודי תימן השיבו בקול, בידיים ובכל מה שהציע הבית. מחיאת כפיים ונקישות אצבעות שמרו על הקצב [3] . לכלי הקשה, הם פנו לתנאכה, פח ריק או פח נפט, ולמגשי נחושת (סאן), חפצים שלא סיווגו ככלי נגינה [1] . אותן הקשות מתכתיות ליוו את הריקודים. גם השירה הקולית התפתחה והעשירה: חוקרים מציינים את הרב-קוליות, מספר קולות הנשמעים בו זמנית, כאחד המאפיינים הבולטים ביותר של המסורת [4] .
הדיוואן ושלום שבזי
ליבת המסורת העממית הזו היא הדיוואן, אוסף קהילתי של שירה פאראליטורגית המושרת על ידי גברים ובנים בשבתות, בחגים ובחגיגות משפחתיות, ובראשן בריתות וחתונות [6] . סגנונו שואב משירת ספרד העברית של ימי הביניים [5] . במאה השבע עשרה, הרב והמשורר שלום שבזי נתן לה קול חדש. כ-550 משיריו שרדו [7] , והם ממלאים כשלושה רבעים מהאוסף [1] .
שבזי כתב בעברית, ארמית וערבית-יהודית, ולעתים נע בין שפות בתוך שיר אחד [7] [8] . הטקסטים שלו נועדו לשירה, לא לקריאה בדממה. הם נעים בין הרהור פילוסופי על שיבת ציון לסיפורים עממיים אלגוריים נגישים, והם עדיין מעגנים את מסורת השירה התימנית כיום.
גברים ונשים בתימן חיו חיים נפרדים במידה רבה, וכל אחד מהם פיתח את השירים, השפה והאסתטיקה שלו [5] [9] .
רפרטואר הגברים. גברים שרו בעיקר בעברית, יחד עם ארמית וכמה בתים ערביים [1] , ובנים למדו את שפות הקודש בחדר, בית הספר הדתי [10] . ההופעות התקיימו לפי סדר קבוע. הנשיד, הקדמה רצינית בקצב גמיש, פותח את הרצף. אחריה באה השירה, במשקל קבוע, שהקבוצה שרה ורוקדת בקצב הולך וגובר. ההלל, שיר שבח, סוגר אותו [6] . הנושאים נשארים תיאולוגיים: אהבת אלוהים, גלות וגאולה [9] .
רפרטואר הנשים. מסורת הנשים חיה כולה בערבית תימנית ועברה בעל פה מאם לבת, מדור לדור [10] [9] . זה הפך את הנשים לשומרות על מורשת חיה, המתחדשת על ידי אלתור של כל מבצעת. מבחינה מוזיקלית, הז'אנר בולט בכוחו הרגשי ובחופש המבני שלו.
השירה הציעה לנשים מרחב נדיר לביטוי עצמי. דרכה, הן הביעו את צערן (נטל עבודות הבית, נישואים בשידוכים, לידה ואבל [11] ) יחד עם שמחותיהן, תקוותיהן, הומורן ורכותן, בשירי אהבה, שירי ערש, ברכות ושירי הלל. שירה משותפת חיזקה את הסולידריות ביניהן.
לנשים היה מקום מרכזי בחגיגות משפחתיות ובחגיגות לציון אבני דרך חשובות בחיים. בליווי כלי הקשה וריקוד, הן הובילו טקסים שנמשכו מספר ימים, כגון החינה, שבה הכלה לעתיד נחגגת ומבורכת, והזאפה, תהלוכת החתונה השמחה.
למוזיקה התימנית היה משקל מיוחד בהתפתחות המוזיקה הישראלית משום שעולים מוקדמים שמעו בה קשר לשורשיהם התנ"כיים. המוזיקולוג א.ז. אידלסון, שחקר את הקהילה התימנית בירושלים בין השנים 1907 ו-1921 [4] , קיווה למצוא במסורות אלו את הזכר החי של המוזיקה העברית העתיקה [12] [10] . יהודי תימן כבר חיו בארץ ישראל לפני שנת 1900 [13] , וחלוצים אירופאים שהגיעו בשנות ה-20 של המאה ה-20 התלהבו מסגנונם.
מבצע "מרבד הקסמים" (1949–1950) הביא כמעט 50,000 יהודי תימן למדינת ישראל החדשה ועיצב מחדש את הנוף התרבותי שלה [14] . מוזיקאים ומלחינים ילידי אירופה הציגו את הפולקלור הזה באור רומנטי, והתייחסו אליו כאל קפסולת זמן ששמרה צלילים מימי המקרא, תפיסה שניזונה מנוסטלגיה ציונית לתקופת המקרא [6] .
המחול הלך בדרך דומה. בשנת 1933, הכוריאוגרפית רינה ניקובה ייסדה את הבלט המקראי, שנבנה על פולקלור תימני ורקדנים תימנים [17] . הצעד התימני (צעד תמני), שמקורו בריקודי הקהילה עצמה, הפך מאוחר יותר למרכיב בסיסי בריקודי העם הישראליים [18] [19] .
הזמרים
ברכה צפירה
בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20, ברכה צפירה, שנולדה בירושלים להורים תימנים, חקרה והקליטה שירים תימניים רבים, חלקם למדה מיחיאל עדקי [15] . היא גם שרה יצירות מקוריות בסגנון תימני, כמו "שתו האדרים", עם מילים מאת אלכסנדר פן ולחן מאת נחום נרדי [16] . נרדי ליווה אותה בפסנתר במשך שנים. מלחינים כמו פאול בן־חיים, עדן פרטוש ומרק לברי עיבדו לאחר מכן את חומריה, והיא שרה עם התזמורת הסימפונית של ארץ ישראל [15] . מפגש זה של מלודיה תימנית ויצירה קלאסית מערבית הותיר חותם מתמשך על הרפרטואר הישראלי.
אהרן עמרם
אהרן עמרם (1939–2025) נולד בצנעא ועלה לישראל בשנת 1950. שירה תימנית לוותה באופן מסורתי בפחית בלבד, אך באלבומיו הוא הוסיף גיטרה, קאנון, חצוצרה, טרומבון וכלי הקשה [20] . הוא גם הקדיש עשרות שנים לשימור המסורת. הוא חקר כתבי יד עתיקים של התורה, הקליט את כולה על גבי שישים תקליטורים, ולאחר מכן עבר לתפילות ולנעימות בית כנסת עבור יותר מ-120 תקליטורים בסך הכל [20] . ניתן לשמוע את יצירתו באפליקציית Tunes of Yemen .
שושנה דמארי
שושנה דמארי, המכונה "מלכת המוזיקה העברית" [22] , נולדה ב-31 במרץ 1923 בעיר דמאר שבתימן, והגיעה לארץ ישראל עם משפחתה כילדה קטנה [21] . קולה המלכותי והופעתה התיאטרלית הגדירו את צליל הזמר הישראלי המוקדם. בשנת 1944 הצטרפה ל"לי לה לו", רביו סאטירי שנוסד על ידי משה ולין. בלהקה של אמנים אירופאים בעיקר, בלטו קולה הצרוד וסגנונה התימני. "כלניות", עם מילים מאת נתן אלתרמן ולחן מאת משה וילנסקי, הפך לשיר החתימה שלה בשנת 1945. היא גם שרה את "בת שבע" ו"היו זמנים", שניהם עם מילים מאת חיים חפר [21] .
בסביבות לידתה של מדינת ישראל, היא סיירה במחנות המעצר בקפריסין עם וילנסקי, ושרה את "הביתה" ואת שיר הערש ביידיש "רוז'ינקעס מיט מנדלן" (צימוקים ושקדים) [21] . תקליטה הראשון יצא בשנת 1948. במהלך שנות ה-70, היא הופיעה ברחבי ארצות הברית, צרפת, אנגליה, דרום אפריקה, ברזיל, קובה, מקסיקו, ארגנטינה, ונצואלה, קולומביה, קנדה, סקנדינביה ויפן [21] .
דמארי קיבלה את פרס ישראל לזמר עברי בשנת 1988 ואת פרס אקו"ם על מפעל חיים בשנת 1995 [22] . היא נפטרה בתל אביב ב-14 בפברואר 2006. שנתיים לאחר מכן, בהצבעה בערוץ 1 לציון 60 שנה למדינת ישראל, היא נבחרה לזמרת האהובה ביותר של אותם ששת עשורים [23] . הדיסקוגרפיה ההיסטורית שלה נמצאת בספרייה הלאומית.
עפרה חזה
המוזיקה התימנית הגיעה לקהל עולמי בשנות ה-80 דרך עפרה חזה, זמרת, כותבת שירים ושחקנית ישראלית ששילבה שירה יהודית תימנית מסורתית עם סגנונות עכשוויים. עפרה חזה נולדה ב-19 בנובמבר 1957, בשכונת התקווה בתל אביב, הצעירה מבין תשעה ילדים במשפחה תימנית מסורתית. בגיל שתים עשרה הצטרפה לסדנת התיאטרון המקומית בהנהגתו של בצלאל אלוני, שהפך לאמרגן שלה. בתחילת שנות ה-80 היא הייתה הכוכבת המובילה של ישראל, נבחרה ארבע פעמים לזמרת השנה בין 1980 ל-1983, וסיימה במקום השני באירוויזיון 1983 עם "חי" [24] .
בשנת 1984, היא לקחה סיכון אסתטי עם "שירי תימן", אלבום אישי מאוד של שירים ששמעה כילדה, רבים מהם מאמה. העיבודים שלו שילבו כלי הקשה מזרח תיכוניים עם כלי נגינה קלאסיים, ורמיקסים מאוחרים יותר הוסיפו צלילים אלקטרוניים [24] . האלבום גישר בין אתנומוזיקולוגיה לתקשורת פופולרית עולמית. "אם נינעלו", שיר מאת שלום שבזי [8] , הפך לסנסציה עולמית בלתי צפויה בשנת 1988 ברמיקס של יזהר אשדות ויאיר ניצני [24] . הוא הגיע לראש מצעד הלהיטים בגרמניה [25] ונשא את הפולקלור התימני אל הפופ המערבי, מה שהפך את חזה לחלוצה של מוזיקת עולם.
היא הופיעה בטקס פרס נובל לשלום בשנת 1994 באוסלו [26] ודיבבה את יוכבד בסרט האנימציה של דרימוורקס משנת 1998 "נסיך מצרים", שם שרה את שיר הפתיחה, "Deliver Us", ביותר מתריסר שפות [25] . היא נפטרה ב-23 בפברואר 2000, בגיל 42, מסיבוכים בריאותיים. ישראל התאבלה על שגרירת המוזיקה שלה [27] , והקריירה שלה פתחה דלתות לאמני קרוסאובר מזרח תיכוניים ומזרחיים שבאו אחריה.
מומחים לפולקלור תימני
צדוק זוביירי ויוסף עוזיירי: זמרים שהופעותיהם מתעדות את הרבדים בעל פה והקצביים של המסורת. ניתן לשמוע אותם בהקלטות The Yemenite Jews של Smithsonian Folkways משנים 1976–1977.
שרה לוי-תנאי: נולדה בירושלים להורים תימנים, הייתה מלחינה, פזמונאית וכוריאוגרפית חלוצה. בשנת 1949 ייסדה את תיאטרון המחול ענבל, שהפך מסורות שירה, טקסי חתונה וצעדים תימניים לשפה תיאטרלית חדשה [13] .
להקת הפולקלור היהודית התימנית : קבוצת מופעים המוקדשת לשחזורים תיאטרליים של חתונות תימניות מסורתיות, טקסי חינה ופולקלור.
גילה בשארי: זמרת מובילה ומומחית לדיוואן ולשירת נשים תימנית. היא הוציאה את האלבום זאפה, אוסף של מנגינות תימניות יהודיות מסורתיות [9] .
מושיקו הלוי ולהקתו "הפעמונים" מייצגים פרק יסודי בהעלאת הפולקלור הישראלי על הבמה. משה יצחק הלוי נולד בשנת 1932 ביפו למשפחה תימנית וגדל ליד שכונת התימנים. הוא למד בלט אצל מיה ארבטובה והצטרף לתיאטרון המחול ענבל בשנת 1954 [28].
בשנת 1962, לאחר סיבוב הופעות עם ענבל, יצא לדרך עצמאית. יחד עם הרקדנית יונה לוי והמוזיקאי יצחק אליעזרוב, ייסד את "הפעמונים", הרכב המוקדש לפולקלור, שירה ומחול ישראלי [29]. כמנהל אמנותי וכוריאוגרף ראשי, הפך את הטקסים הקהילתיים לאמנות במה. הפייטן אהרן עמרם שר עם הלהקה כסולן משנת 1963 [20]. "הפעמונים" זכו להצלחה בישראל וברחבי אירופה. מאוחר יותר שימש מושיקו כיועץ אמנותי ללהקות מחול ערביות, דרוזיות וצ'רקסיות בישראל [28].
בניגוד לכוריאוגרפים רבים שחיברו צעדים למוזיקה קיימת, מושיקו כתב את המוזיקה, ניגן בכלי נגינה ושר ברבים מיצירות ריקודי העם שלו. הוא יצר יותר מ-300 ריקודי עם ישראליים, כולל הדבקות המפורסמות שלו, כ-180 מהם למוזיקה שלו [30]. הוא קיבל את פרס מפעל חיים לריקודי עם ישראליים בשנת 2019 ואת פרס איגוד האמנים הישראלים (EMI) בשנת 2024 [31].
כמה אמנים מפורסמים
-
אהרן עמרם: זמר, כותב שירים, מלחין ומבצע מרכזי של מוזיקה יהודית תימנית מסורתית, יליד צנעא בשנת 1939.
-
שלומית לוי: זמרת ישראלית שהמוזיקה שלה נשענת על מנגינות שירשה מאבותיה, יהודי תימן. היא גם מרצה על התרבות היהודית התימנית.
-
שלומית ורבי סול: צמד המשלב מוזיקה תימנית ויהודית מסורתית עם מוזיקת עולם, פולק ואלמנטים אלקטרוניים.
-
עפרה חזה: זמרת ישראלית משפיעה ממוצא יהודי תימני שאלבומה "שירי תימן" הביא מנגינות מסורתיות לקהל בינלאומי.
-
ברכה צפירה: זמרת חלוצה ואספנית של מוזיקה יהודית תימנית, שהרפרטואר שלה כלל פיוטים יהודיים תימניים ומנגינות מסורתיות.
-
לירון עמרם: זמר ומוזיקאי שהושפע רבות מהמוזיקה התימנית שירש מאביו, אהרן עמרם.
-
שלום קיסר: זמר יהודי תימני שתועד מבצע את "אם נינעלו" תוך כדי ליווי עצמי על תוף.
-
יוסף עוזיירי: מבצע בהקלטה The Yemenite Jews של Smithsonian Folkways, אוסף של מוזיקה דתית, חילונית ופיוטית.
-
צדוק זוביירי: זמר יהודי תימני מסורתי המופיע בהקלטות ארכיון של מסורת הדיוואן של מרכז תימן.
-
יחיאל עדאקי: זמר יהודי תימני שפעל לשימור הזמרה התימנית בארץ ישראל המנדטורית ובמדינת ישראל.
-
אנסמבל יאמה: אנסמבל ישראלי המתמחה במוזיקה מזרח תיכונית, עברית ויהודית. פרויקט תימן שלו מתמקד בשיריהן של נשים יהודיות תימניות.
-
מורן אל יאמאניה: זמרת רפרטואר תימני מסורתי המופיעה עם יאמה תימן.
-
יהודה כהן: מבצע בהקלטות ארכיוניות של מסורת הדיוואן התימנית.
-
מנחם ערוסי: מבצע יהודי תימני בהקלטות ארכיון של מוזיקה מסורתית ממרכז תימן.
-
יחיאל צברי: מבצע מסורתי באוסף הארכיוני With Songs They Respond: The Diwan of the Jews from Central Yemen.
Jewish Yemenite Songs
אדון עולם / ציון גולן, בועז גדקא ומשה שג'דרי
אדון עולם / ציון גולן, בועז גדקא ומשה שג'דרי
Tzur Menati - Ofra Haza
מחרוזת תימנית אם ננעלו אצל דודו טופז ז"ל 1995 - כלל הזמרים
Yemenite Groove שלומית לוי מאורפנד לנד Orphaned Land/ Shlomit Levi & Boaz Sharabi
מקורות
-
Bahat, N., & Bahat, A. (עורכים). (1976–77). The Yemenite Jews: Jewish-Yemenite Diwan [חוברת מלווה]. UNESCO Collection / Smithsonian Folkways.
-
הספרייה הלאומית. A memory of the last Jews of Yemen. הבלוג של הספרייה הלאומית.
-
Arkin, L. C. (2000). Yemenite dancing. Folk Dance Scene, אוקטובר–נובמבר.
-
Arom, S., & Sharvit, U. (1994). Plurivocality in the liturgical music of the Jews of San'a (Yemen). Yuval, 6, 34–67.
-
Herman, M. (1996). The secular music of the Yemenite Jews as an expression of cultural demarcation between the sexes. Journal of the Anthropological Society of Oxford, 27(2), 113–135.
-
המרכז לחקר המוזיקה היהודית. (2013). Elohim Eshala: One Yemenite Jewish song and its modern reverberations. Song of the Month, האוניברסיטה העברית בירושלים.
-
Encyclopaedia Judaica. Shalem Shabazi. Jewish Virtual Library.
-
המרכז לחקר המוזיקה היהודית. Im nin'alu. האוניברסיטה העברית בירושלים.
-
Tsabari, A. (2024, 12 בספטמבר). On the Yemeni Jewish tradition of musical storytelling. Literary Hub.
-
Bohlman, P. V. (1998). Women's music/secular music in the Jewish Mediterranean. Music & Anthropology, 3.
-
הספרייה הלאומית. (2023). "Bless the mother of the child with a maid and a servant": Birthing songs of Yemen's Jewish women. הבלוג של הספרייה הלאומית.
-
Idelsohn, A. Z. (1914). Gesänge der jemenischen Juden (Hebräisch-orientalischer Melodienschatz, כרך 1). Breitkopf & Härtel. מהדורה באנגלית: Songs of the Yemenite Jews, Benjamin Harz, 1925.
-
Jewish Women's Archive. Sara Levi-Tanai. Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women.
-
Center for Israel Education. Operation Magic Carpet ends.
-
Shahar, N. (2021). Brachah Zefira. Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women, Jewish Women's Archive.
-
Bibliothèque nationale de France. Nardi, Nahum (1901–1977). רשומת סמכות.
-
Ronen, D. (2009). Rina Nikova. Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women, Jewish Women's Archive.
-
Kadman, G. (1952). Yemenite dances and their influence on the new Israeli folk dances. Journal of the International Folk Music Council, 4, 27–30.
-
Goldschmidt, M. (2025). The Yemenite roots of Israeli folk dance. Rokdim-Nirkoda.
-
Ronen, O. Aharon Amram. המרכז לחקר המוזיקה היהודית, האוניברסיטה העברית בירושלים.
-
Shahar, N. (2009). Shoshana Damari. Shalvi/Hyman Encyclopedia of Jewish Women, Jewish Women's Archive.
-
The Jerusalem Post. The ever-reigning queen of Israeli song.
-
The Jerusalem Post. (2008). Report on the Channel 1 vote for Israel's 60th anniversary.
-
Shahar, N. Ofra Haza. My Jewish Learning.
-
סינמטק ירושלים – ארכיון הסרטים הישראלי. Ofra Haza.
-
Encyclopaedia Britannica. Ofra Haza.
-
Jewish Telegraphic Agency. (2000, 25 בפברואר). Israel mourns music ambassador.
-
Houston, R. (2018). Moshiko Halevy. Society of Folk Dance Historians.
-
Itzhak-Halevy, Moshe. Dancing Against the Flow (אוטוביוגרפיה).
-
Ben Asher, D. (2021). The lyricist, the musician and the choreographer. Rokdim-Nirkoda, 107.
קריאה נוספת
-
Bahat, A., & Bahat-Ratzon, N. (2006). With Songs They Respond: The Diwan of the Jews from Central Yemen. Anthology of Music Traditions in Israel, 19. המרכז לחקר המוזיקה היהודית.
-
Shiloah, A. (1992). Jewish Musical Traditions. הוצאת Wayne State University.
-
Madar, V. (2006). Ma Khabar and Qussat Ḥannah: A gendered reading of two stories in the culture of Yemenite Jewish women. Nashim, 11, 84–104.
-
Gamliel, T. Aesthetics of Sorrow: The Wailing Culture of Yemenite Jewish Women.
-
Gamlieli, N. B. (1975). Arabic Poetry and Songs of the Yemenite Jewish Women.
-
Parfitt, T. (1996). The Road to Redemption: The Jews of the Yemen, 1900–1950. Brill.
-
Meir-Glitzenstein, E. (2011). Operation Magic Carpet: Constructing the myth of the magical immigration of Yemenite Jews to Israel. Israel Studies, 16(3), 149–173.