יהודים כורדים
יהודי כורדיסטן, המכונים גם היהודים הכורדים, הם צאצאי אחת הקהילות העתיקות בתפוצות ישראל. מסורתם קושרת אותם לשבטי ממלכת ישראל הצפונית, שהוגלו בידי האשורים במאה השמינית לפני הספירה. ספר מלכים ממקם את הגולים בערי מדי, אזור החופף בחלקו את כורדיסטן ההיסטורית [1] [2].
במשך כ-2,500 שנה התפשטו קהילות יהודיות ברחבי צפון מסופוטמיה, בשטחים שהם כיום חלק מעיראק, איראן, טורקיה וסוריה. רובן ישבו בכורדיסטן העיראקית, בערים כמו זאכו, עמדיה, עקרא, דהוכ, ארביל, כירכוכ וסולימאניה [2].
רכסים תלולים ועמקים מרוחקים עיצבו את חיי היום-יום, אך הבידוד מעולם לא היה מוחלט. במאה ה-12 דיווח הנוסע בנימין מטודלה על קהילות יהודיות ביותר מ-100 כפרים וערים. האזור גם הצמיח תלמידי חכמים משלו: במאה ה-17 עמדה אסנת ברזאני בראש הישיבה בעמדיה וזכתה להכרה רחבה בזכות ידיעותיה בתורה [3].
אחרי הכיבושים המוסלמיים של המאה השביעית עברו רוב יהודי המזרח התיכון בהדרגה לערבית. יהודי כורדיסטן המשיכו לדבר ארמית עד המאה ה-20 [1]. הניבים שלהם, שהבלשנים מכנים ארמית חדשה יהודית, קלטו עם הזמן מילים מכורדית, מפרסית ומערבית [1]. דוברים רבים קראו ללשונם פשוט "השפה שלנו": לישנא דני באזור זאכו, לישנא דידן בצפון-מערב איראן [4].
המשפחות התפרנסו מחקלאות, מרעיית צאן, מאריגה וממסחר, לצד שכנים מוסלמים, נוצרים ויזידים [1] [9]. ראשי השבטים הכורדים העניקו להן חסות [2]. תחת השלטון העות'מאני והמקומי ידעו היהודים מסים כבדים והתפרצויות אלימות, לצד תקופות ארוכות של חיים משותפים [1].
החיים הדתיים כללו גם עלייה לרגל. מאמינים נסעו לקברים המיוחסים לנביאים: דניאל בכירכוכ, יונה במוסול ונחום באלקוש [1] [3]. בכל חג שבועות התאספו אלפים ליד קבר נחום, עד העלייה לרגל האחרונה ב-1951 [5]. דאעש החריב בהמשך את מקדש יונה, ואילו קבר נחום ניצל מקריסה [6].
מכורדיסטן לישראל
העלייה לארץ ישראל החלה זמן רב לפני קום המדינה. תלמידי חכמים התיישבו בצפת בסוף המאה ה-16 [3], אחרים הגיעו לירושלים מהמאה ה-18 [9], וקבוצות נוספות באו בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20 [7]. במאה ה-20 החמיר המצב בעיראק מאוד. הלאומיות הערבית התחזקה, פרעות הפרהוד פקדו את בגדאד ב-1941, ואחרי הקמת מדינת ישראל ב-1948 גברו המהומות, החרמות והרדיפה הפוליטית [1] [8]. באותה עת מנו יהודי כורדיסטן 20,000 עד 30,000 נפש [7]. בין 1950 ל-1952 הטיס מבצע עזרא ונחמיה כ-120,000 יהודים מעיראק לישראל, ובהם רוב יהודי כורדיסטן [1] [2]. רבים נאלצו לוותר על אזרחותם ועל רכושם כדי לצאת [8] [9]. יהודים מהאזורים הכורדיים של איראן, טורקיה וסוריה המשיכו להגיע בעשורים הבאים [8]. גם הקליטה לוותה בקשיים. המשפחות הגיעו למחנות אוהלים, ורעיון "כור ההיתוך" של המדינה הצעירה לחץ על העולים לזנוח את שפותיהם ואת מנהגיהם [3] [8] [13].
הקהילה היום
ההערכות על מספר יהודי כורדיסטן וצאצאיהם בישראל נעות בין 150,000 ל-300,000, תלוי במקור, והמספר הנפוץ ביותר הוא 200,000 [2] [3] [10]. כמחציתם גרים בירושלים ובסביבתה [3] [10]. שכונת הקטמונים בדרום ירושלים הפכה למרכז של חיי הקהילה, וכך גם מבשרת ציון הסמוכה לעיר [3] [9]. יהודי כורדיסטן הקימו גם יותר מ-30 יישובים חקלאיים ברחבי הארץ [3].
העברית היא היום שפת היום-יום. הארמית החדשה היהודית נשמרת בעיקר בפי קשישים, וההערכות על מספר דובריה שונות מאוד, מכ-500 ועד כמה אלפים [1] [11].
הפסטיבל סהרנה
הפסטיבל סהרנה נולד בכורדיסטן כחג אביב שנחגג לקראת סוף פסח. המשפחות לקחו אוהלים, מזון וכלי נגינה ובילו כמה ימים על גדות נהרות ואגמים [7]. שורשיה היו בתרבות העממית יותר מאשר בדת [12], אך היה בה מקום גם לאירוסין ולהכנסת ספרי תורה חדשים [13]. בחברה שמרנית היא נתנה לצעירים הזדמנות נדירה להיפגש [7]. שכנים מוסלמים הביאו מזון טרי לאות ידידות [13].
אחרי העלייה ההמונית פסקו החגיגות למשך כעשרים שנה [7]. ארגון ארצי של יוצאי כורדיסטן, שנוסד ב-1971, ביקש לחדש אותן [13]. המועד המקורי היה סמוך מדי למימונה המרוקאית, ולכן העבירו מנהיגי הקהילה את החג לחול המועד סוכות. החגיגה הראשונה בישראל התקיימה ב-1975 [7] [8].
יותר מ-13,000 איש השתתפו באירוע בירושלים ב-2013, ואירועים קטנים יותר נערכו במקומות אחרים בארץ [3]. במרוצת השנים הצטרפו גם כורדים שאינם יהודים [12], וב-2019 הוציאה ישראל בול לכבוד הסהרנה [13].
חמישה מרכיבים מגדירים את החג:
-
מוזיקה: דולה, תוף גדול דו-צדדי, וזורנה, כלי נשיפה מעץ [9] [13]
-
ריקוד: ריקודי שורה ומעגל, הנקראים בכורדית גובנד, בצעדים שזורים [7]
-
לבוש: טורבנים רחבים, חולצות עם חגורה ומכנסיים רחבים אצל נגנים ורקדנים [7]
-
אוכל: יפראח, עלי גפן ממולאים בבשר ובאורז, ובשר על האש בפיקניקים משפחתיים [3] [7]
-
מילים: סיפורים ותחרויות שירה בארמית [12]
מורשת יהודית כורדית כמורשת תרבותית בלתי מוחשית
אונסק"ו מתארת מורשת חיה באמצעות חמישה תחומים [16]. המקרה של יהודי כורדיסטן יוצא דופן: מורשת שנוצרה בכפרי כורדיסטן חיה היום בשכונות, במושבים ובפארקים עירוניים בישראל. הניתוח הזה מחיל את מסגרת אונסק"ו על מנהגי הקהילה. אין פירושו שהם רשומים ברשימה של אונסק"ו.
מסורות וביטויים בעל-פה
הארמית החדשה היהודית נשאה את המורשת הזאת במשך מאות שנים. ידיעת העברית הייתה לעיתים קרובות נחלת הרבנים, ולכן בשבת אמרו המתפללים את התפסיר, תרגום בעל-פה של התורה לארמית [1]. הקהילה נודעה במסורת שבעל-פה יותר מאשר בכתביה, וסיפורים ותחרויות שירה בארמית עדיין חלק מחגיגותיה [12]. אונסק"ו מזהירה שמות של שפה מביא לאובדן המסורות שבעל-פה שלה [16]. מאחר שנותרו דוברים מעטים, זה התחום הנתון בסכנה הגדולה ביותר [1] [11].
אמנויות הבמה
מוזיקה וריקוד הם החלק הגלוי ביותר של המורשת. הדולה, תוף גדול דו-צדדי, והזורנה, כלי נשיפה מעץ, מובילים את הריקודים בחתונות ובחגים [9] [13]. הרקדנים נעים בשורות ובמעגלים, הנקראים בכורדית גובנד, בצעדים שזורים [7]. להקות המחול הכורדיות בישראל העלו את הרפרטואר לבמה, ובהן להקת מעוז ציון, שהוקמה ב-1974, וקבוצת הנוער מהקטמונים שיצאה למסע הופעות באירופה ב-1988 [9].
מנהגים חברתיים, טקסים ואירועים חגיגיים
הסהרנה נותרה המפגש המרכזי. המעבר מהאביב לסוכות שמר על נראותה אך ניתק אותה מסוף החורף [3] [12]. האמנה רואה בשינוי כזה חלק טבעי ממורשת חיה, שהקהילות מחדשות בתגובה להיסטוריה ולסביבה שלהן [15]. הקורדיאדה, שנערכת בכל חודש מרץ, משלבת את רוח פורים ונורוז [10]. העלייה לרגל נשמרת כזיכרון, כי קברי הנביאים נמצאים מחוץ להישג ידה של הקהילה [5] [6]. גם האוכל שייך לתחום הזה. המשפחות מכינות יפראח, עלי גפן ממולאים בבשר ובאורז [7], והקובה, כופתאות ממולאות המוגשות במרק, כבשה את כל ירושלים בשנות ה-80 דרך המסעדות העממיות סביב שוק מחנה יהודה [14].
ידע ומנהגים הנוגעים לטבע וליקום
זה התחום המתועד פחות מכולם. הסהרנה עקבה בעבר אחר מחזור הטבע וציינה את סוף החורף בימים על גדות נהרות ואגמים [7] [12]. חקלאים ורועים בכורדיסטן ידעו לעבד כרמים, מטעים ושדות תבואה ולגדל בקר וצאן, וחלקם העבירו את אורח החיים הזה ליישובים החקלאיים בישראל [9]. חכמי הקהילה כתבו גם קמעות בארמית להגנה מפני מחלות, ושכניהם המוסלמים והנוצרים כיבדו אותם על כך [1]. התחום הזה זקוק למחקר ייעודי.
מלאכות מסורתיות
האריגה פרנסה משפחות רבות בכורדיסטן [1], וחייטות וסנדלרות היו בין המלאכות הנפוצות בערים [9]. תלבושות כורדיות צבעוניות עדיין נראות במופעי מחול ובחגיגות [7] [9]. מוזיאון ישראל שומר תיק ספר תורה מעץ מכורדיסטן, מעוטר בלוחות מתכת ובמסמרות בצורת פרחים [13].
ההעברה לדורות הבאים היום
העברית החליפה את הארמית ברוב הבתים, ולכן ההעברה לדור הבא נשענת על פעילות משותפת יותר מאשר על דיבור יומיומי. מורים מלמדים ילדים ריקוד ותיפוף כורדיים [17]. הקורדיאדה, שנערכת באילת או בטבריה, מפגישה בין הדורות סביב ריקוד, שירה ואוכל [10]. מסעדות במחנה יהודה וספרי בישול משפחתיים שומרים על המתכונים [17]. פרויקט Jewish Language Project מקליט סיפורי חיים של דוברים קשישים [11], וצוות מאוניברסיטת דרהם ראיין יותר מ-50 מבני הקהילה ויצר תערוכה מקוונת קבועה [8] [17].
Kurdish Jews
Kurdish Jews
Kurdish Jew in israel 1970
Chabad For the first time printed a TANYA book in Kurdistan
With all religions Prayer for Coexistence, Peace and Tolerance In the Jews center of Kurdistan
צ'ופי כורדי - היוצר צפריר יפרח מארח את רונן יונה
קישורים
היסטוריה ועיון
-
Kurdistan, Encyclopaedia Judaica, Jewish Virtual Library (באנגלית)
-
A Fading Generation: The Jews of Kurdistan, Yale Israel Journal, Jewish Coalition for Kurdistan (באנגלית)
-
Jews in Kurdistan and Kurds in Israel, Kurdshop (באנגלית)
יהודי כורדיסטן בישראל
-
מבבל לירושלים: סיפורה של משפחת ברזאני, שלומי רוזנפלד
-
בין ברזאן לעקרא: סיפורן של שתי קהילות יהודיות בכורדיסטאן, שלומי רוזנפלד
-
קטעים ואנקדוטות מהווי יהודי כורדיסטאן, שלומי רוזנפלד
ישראל והכורדים
-
The Historic Ties between Israel and the Kurds of Iraq Will Continue, המרכז הירושלמי לענייני ביטחון וחוץ (באנגלית)
-
Israel and the Kurds: Two Independence Movements 70 Years Apart, Washington Kurdish Institute (באנגלית)
מקורות
-
The Kurdish Jews Who Never Stopped Speaking Aramaic, אבי אברמס, Aish.com, 4 באוגוסט 2026.
-
Bridging Identities: The Cultural Odyssey of Kurdish Jews, תערוכת צילומים, המכון ללימודי המזרח התיכון והאסלאם, אוניברסיטת דרהם.
-
Cultural Pride, and Unlikely Guests, at Kurdish Jewish Festival, לזר ברמן, The Times of Israel, 30 בספטמבר 2013 (פורסם מחדש ב-Jewish Coalition for Kurdistan).
-
Jewish Neo-Aramaic in Kurdistan and Iran, ג'פרי חאן, בתוך Languages in Jewish Communities, Past and Present, בעריכת בנימין הרי ושרה בונין בנור, De Gruyter, 2018.
-
Nahum's Tomb: A Shavuot Like No Other, My Jewish Learning.
-
Close to Crumbling, the Tomb of an Ancient Prophet Is Saved in Kurdish Iraq, The Forward.
-
The Seharane, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, 2005.
-
Bridging Identities: The Cultural Odyssey of Kurdistani Jews, בהאר באסר, Council for British Research in the Levant.
-
The Kurdish Jews in Transition: From Kurdistan to Israel, מרדכי זקן, Mamostaye Kurd, כרך 22, 1994.
-
Kurdiyada: How the Kurdish Days Reconnect the Kurdistani Jews with Their Roots, וייסי דאג, הבלוגים של The Times of Israel, 11 באפריל 2022.
-
Iran's Jewish Languages Are Dying. Can Intrepid Linguists Save Them Before It's Too Late?, The Forward.
-
Seharane, מרכז רוסינג לחינוך ולדיאלוג.
-
Ethnic Festivals in Israel: The Sehrane Festival, השירות הבולאי של ישראל, ספטמבר 2019.
-
Convention for the Safeguarding of the Intangible Cultural Heritage, אונסק"ו, 2003.
-
Intangible Cultural Heritage Domains, אונסק"ו.
-
Cultural Odyssey: Kurdistani Jews, תערוכה מקוונת, אוניברסיטת דרהם.