מסורות שבעל פה התחום הכולל מסורות וביטויים שבעל פה הוא מגוון מאוד, וכולל צורות לשוניות וביצועיות כגון פתגמים, סיפורי עם, אגדות, שירה אפית, תפילות, שירים ומשחקים דרמטיים. כלי תקשורת אלה משמשים כמנגנונים העיקריים להעברה בין-דורית של ידע ממוסד, פרדיגמות תרבותיות, ערכים חברתיים וזיכרון היסטורי קולקטיבי. עם זאת, בדומה לפגיעויות המערכתיות המשותפות למגזרים אחרים של מורשת תרבותית בלתי מוחשית, מסורות שבעל פה ניצבות בפני איומים קיומיים חריפים. לחצים מערערים אלה מונעים בעיקר על ידי עיור עולמי מהיר, הגירה דמוגרפית בקנה מידה גדול, תיעוש נרחב ושינויים סביבתיים מקומיים [1] . המטרה העיקרית בשימור מסורות וביטויים שבעל פה כרוכה בשימור שילובם הפעיל והפונקציונלי בחיי היומיום של החברה בת זמננו. כתוצאה מכך, שמירה על מסלולים מבניים ברי קיימא להעברת ידע בין-אישי ישירה נותרה קריטית. זה דורש יצירת הזדמנויות מתמשכות באופן מכוון עבור קשישים ליצור קשר עם דורות צעירים יותר, ובכך להקל על העברת סיפורים הן במסגרות ביתיות והן בסביבות אקדמיות פורמליות. מכיוון שביטויים שבעל פה מהווים באופן שגרתי מרכיב יסודי בפסטיבלים קהילתיים וחגיגות תרבותיות, אירועים אלה דורשים קידום שיטתי. במקביל, יש לעודד באופן פעיל את פיתוחן של סביבות ביצוע מודרניות, כגון פסטיבלי סיפור סיפורים ייעודיים. פלטפורמות עכשוויות אלה מאפשרות לביטויים יצירתיים מסורתיים ליצור מסלולים חלופיים ואבולוציוניים של ביטוי. לבסוף, קהילות מקומיות, חוקרים אקדמיים ומוסדות תרבות יכולים למנף את טכנולוגיית המידע כדי לתעד ולאחסן באופן שיטתי את העומק הסמנטי המלא של מסורות אלה, תוך התחשבות ספציפית בווריאציות טקסטואליות מקומיות ובסגנונות ביצועיים מובחנים [2] . מסורות שבעל פה שפות ספרות סיפורים קדושים סיפורי עם יהודיים הגדות שפות בישראל האוכלוסייה הישראלית מהווה ישות דמוגרפית הטרוגנית ביותר המאופיינת בפלורליזם לשוני ותרבותי עמוק, שבתוכו מדוברות באופן פעיל כשלושים וחמש שפות שונות וניבים מקומיים מקומיים. עברית מודרנית תקנית משמשת כשפה הרשמית העיקרית של האומה ומתפקדת כמדיום הבסיסי לחיים הציבוריים, לממשל ולאינטראקציה חברתית יומיומית. במקביל, ערבית נמצאת בשימוש נרחב, בעיקר על ידי האזרחים הערבים-ישראלים המהווים כעשרים אחוז - או חמישית - מכלל אוכלוסיית המדינה. יתר על כן, אנגלית מדוברת באופן נרחב כשפה משנית שוטפת על ידי הרוב המכריע של אזרחי ישראל, בעוד שרוסית נותרה בשימוש נרחב ברחבי המדינה עקב זרם עולים מסיבי שהגיעו מברית המועצות לשעבר [3] . העברית המודרנית צצה דרך יוזמה מונומנטלית של תחייה לשונית שהחלה בסוף המאה התשע עשרה. מבחינה תחבירית ומורפולוגית, היא מושרשת מבנית בניבים היסטוריים שונים של העברית העתיקה, תוך שהיא מציגה גם השפעות לקסיקליות וסגנוניות ממגוון שפות זרות. [ 4 ] התנועה האידיאולוגית שהוקדשה להחייאת העברית כשפה מדוברת זכתה לתמיכה משמעותית בקרב הגלים הראשונים של חלוצים ציוניים בשנות ה-80 של המאה ה-19. אליעזר בן יהודה ובני דורו היו חלוצים בשינוי לשוני זה על ידי הקמת המוסדות האקדמיים הראשונים בשפה העברית, הפצת עיתונים ויצירת ישויות תרבותיות יסודיות. [ 5 ] בעקבות עלייתו של בן יהודה לארץ ישראל, ובהאצה רבה על ידי הדחף הסוציו-לשוני של העלייה השנייה (1905–1914), העברית הצליחה להצהיר על עצמה כשפה המדוברת הרשמית והיומיומית היחידה של הקהילה היהודית. כתוצאה מכך, עם ההכרזה הרשמית על מדינת ישראל בשנת 1948, הממשלה החדשה הוקמה הכריזה על העברית כשפה הרשמית דה פקטו של האומה. [ 6 ] בניגוד למסלול לשוני מרכזי זה, יידיש ממשיכה להיות מדוברת באופן שגרתי בקהילות חרדיות אשכנזיות שונות ברחבי העולם, ולעתים קרובות משמשת כשפת האם העיקרית עבור חברים השייכים לשושלות חסידיות ספציפיות בתוך מגזרים אלה. [ 7 ] שפות רבות אחרות משמשות חלקים נרחבים באוכלוסיית ישראל, ביניהן: ערבית היא שפת האם בקרב ערבים ישראלים. כיום, המספר עומד על כ-1.6 מיליון, ולמרות שרובם שולטים בעברית, ערבית נותרה שפת האם העיקרית שלהם. בנוסף, מספר משמעותי של יהודים ישראלים יודעים ערבית מדוברת. ערבית היא שפת האם של הדורות הקודמים של יהודי מזרח שעלו ממדינות דוברות ערבית. שיעורי ערבית נפוצים בבתי ספר דוברי עברית מכיתות ז' עד ט'. רוסית מעל 20% מהישראלים דוברים רוסית שוטפת לאחר הגירה יהודית המונית מרוסיה. חלק מבתי הספר בישראל מציעים קורסים בשפה הרוסית. נכון לשנת 2017 ישנם עד 1.5 מיליון ישראלים דוברי רוסית. צרפתית מדוברת על ידי יהודים מרוקאים , אלג'יראים ותוניסאים רבים, בין אם כשפת אם או כשפת שנייה, צרפתית מדוברת גם על ידי מספר הולך וגדל של עולים חדשים מצרפת . המכון הצרפתי של שגרירות צרפת תומך בלימודי צרפתית בבתי ספר בישראל. אוניברסיטת תל אביב חברה בסוכנות האוניברסיטאית לפרנקופוניה (AUF). רומניה : ההערכה היא שעד שנת 2012 חיו בישראל 82,300 יהודים רומנים דור ראשון ו-126,200 יהודים דור שני. יידיש : שפתם של יהודי אשכנז במזרח אירופה והשפה היהודית השנייה המדוברת ביותר, יידיש היא שפה גרמאנית, אך משלבת אלמנטים של עברית. גרמנית מדוברת כשפת אם על ידי כ-100,000 ישראלים. אמהרית : מדוברת על ידי רוב 130,000 יהודי אתיופיה בישראל. גאורגית / יהודית-גאורגית : למרות שרוב המהגרים היהודים מגאורגיה דוברים רוסית, הם משוחחים ביניהם גאורגית. לדינו : לדינו, השפה היהודית הספרדית והשלישית בשפה היהודית המדוברת ביותר, היא גרסה של ספרדית מימי הביניים, מעורבבת עם עברית ועם אוצר מילים משפות שונות אחרות אליהן היגרו יהודים לאחר שגורשו מספרד. היא מדוברת על ידי יהודים ספרדים רבים. כיום ישנה רשות הנתמכת על ידי המדינה לשימור תרבות הלדינו. פולנית : פולנית דוברה על ידי מספר רב של עולים מפולין . כיום, רובם נולדו וגדלו בפולין, דוברים את השפה שוטפת בינם לבין עצמם, ועשו ניסיונות להעביר את השפה לילדיהם. יהודים כורדים מהאזור המכונה כורדיסטן בצפון מסופוטמיה, המכסה פחות או יותר חלקים מצפון מערב איראן, צפון עיראק, צפון מזרח סוריה ודרום מזרח טורקיה. עד עלייתם לישראל בשנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, יהודי כורדיסטן חיו כקהילות אתניות סגורות. יהודי כורדיסטן דיברו בעיקר ניבים ארמיים וכורדיים, ובפרט את הניב הקורמנג'י בכורדיסטן העיראקית. עברית תימנית בניב התימני, כמעט לכל האותיות העבריות יש צליל ייחודי. יהודי תימן דיברו ערבית יהודית אזורית. אוקראינית : בעוד שרוב יהודי אוקראינה דוברים רוסית, עדיין ישנו פלח של דוברי אוקראינית. ספרדית : ספרדית מדוברת על ידי יהודים מארגנטינה ועולים אחרים ממדינות דוברות ספרדית אחרות, כמו גם על ידי כמה להקות ספרדיות. הפופולריות של אופרות מארגנטינה וונצואלה, ששודרו בספרדית עם כתוביות בעברית על ידי Viva בשנות ה-90, הרחיבה את הבנת השפה. איטלקית / יהודית-איטלקית : בנוסף לכך שהיא מדוברת על ידי יהודים איטלקים, איטלקית מדוברת גם על ידי יהודים רבים מלוב ומהגרים מאריתריאה , אתיופיה וסומליה כשפה עיקרית או שנייה. הונגרית : הונגרית מדוברת על ידי כ-70,000 יהודים הונגרים בישראל. טורקית : טורקית מדוברת על ידי חלק מ-77,000 יהודי טורקיה ומשפחותיהם. רבים מדוברי הטורקית בישראל דוברים גם לדינו. פרסית: פרסית מדוברת על ידי חלק מ-135,000 יהודי איראן שהיגרו מאיראן. קיילה וקווארה : שפות אלו מדוברות על ידי יהודי אתיופיה בנוסף לאמהרית . סינית , פיליפינית ותאילנדית : מדוברת על ידי מעט יהודים ישראלים ועולים לא יהודים מסין, הפיליפינים ותאילנד . ההערכה היא שיש 180,000 מראטהי : מראטהי היא שפתם של בני ישראל - יהודים הודים מחוף קונקן בהודו . הם היגרו לישראל החל משנת 1948. בשנת 1977 הם מנו כ-20,000. ריכוזים של דוברי מראטהי נמצאים בערים דימונה ובאר שבע. מלאיאלאם : יהודית-מלאיאלאם היא השפה המסורתית של יהודי קראלה , בדרום הודו . בוכרית : בוכרית מדוברת על ידי יהודי בוכריה שהיגרו ממרכז אסיה. נאו-ארמית יהודית : השפה הנאו-ארמית היהודית היא שפת האם המדוברת על ידי יהודים כורדים שהיגרו לישראל מעיראק , טורקיה ואיראן בשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20. יוונית : יוונית מדוברת על ידי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ועל ידי מספר יהודים יוונים. שפה אדיגית : מדוברת על ידי העם האדיגי בשני כפרים בצפון ישראל. ניב אבצ'כי (אדיגית): מדובר על ידי צ'רקסים בכפר ריחניה בישראל. שפת הסימנים הישראלית היא השפה העיקרית בקרב ישראלים חירשים . מקורה בחינוך יהודי לחירשים מגרמניה שעבר לגור בארץ כדי להקים את בית הספר הראשון לחירשים בישראל. שפת הסימנים של גדארדיה שפת הסימנים הבדואית של אל-סייד מקור: מדריך למסורות וביטויים שבעל פה, מורשת תרבותית בלתי מוחשית של אונסק"ו. מקור: סקירת מסורות וביטויים בעל פה, מועדון COMPSE של אונסק"ו. מקור: רישומים סטטיסטיים של שפות ישראל, GraphicMaps. מקור: דוח גיוון לשוני ותרבותי, לוקליזציה של אבני דרך. מקור: מחקר השפות המדוברות בישראל, תרגום פולילינגואה. מקור: היסטוריה מקיפה של השפה העברית, פרויקט השפה היהודית. מקור: דמוגרפיה סוציולינגוויסטית והיסטוריה של ישראל, ויקיפדיה. Languages in Israel Languages in Israel צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו Similarities Between Hebrew and Arabic 22:37 צפייה בסרטון מציג עכשיו Similarities Between Assyrian Aramaic and Hebrew 13:51 צפייה בסרטון מציג עכשיו The Good Deeds Day Song in Israeli Sign Language 03:19 צפייה בסרטון מציג עכשיו דז'יגאן - השחקן הקומי היידי שמעון דז'יגאן משחק בדמויות שונות ומארח חברים | כאן 11 לשעבר רשות השידור 54:55 צפייה בסרטון ספרות יסודות הכתיבה הישראלית המודרנית הונחו על ידי קבוצת חלוצים ספרותיים מתקופת העלייה השנייה, ביניהם שמואל יוסף עגנון, חתן פרס נובל היחיד לספרות בעברית, משה סמילנסקי, יוסף חיים ברנר, דוד שמעוני ויעקב פיכמן. בשנת 1921, נפגשו 70 סופרים בתל אביב וייסדו את אגודת הסופרים העבריים. דמויות גדולות היו ביאליק, אחד העם וטשרניחובסקי, שהשפיעו רבות על סופרים עבריים צעירים יותר. כמו כן, יצחק שמי ויהודה בורלא, יהודים ספרדים שמשפחותיהם עלו לישראל במאות ה-19 וה-18, בהתאמה. לאחר מכן עלו גם הסופרים אורי צבי גרינברג ואברהם שלונסקי לארץ. הניסיון העיקרי של דור אמנים זה טמון בהקמת מדינת ישראל, בין סופרי דור זה נמנים: משה שמיר, חיים חפר, ש. יזהר, מרדכי טביב, דוד שחר, נתן שחם, אהרן מגד, חנוך ברטוב, שלמה ניצן, יהודית הנדל, יונת ואלכסנדר זנד, יגאל מוסינזון, בנימין תמוז, נעמי פרנקל, אהרן אמיר, אידה צורית, דוד שחם ועוד. במקביל לדור זה, הייתה קבוצה קטנה יותר של אמנים בישראל, בראשות יונתן רטוש, הכנענים. משוררי הדור הזה היו: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אמיר גלבוע, זרובבל גלעד, חיים גורי, פ' הלל, בנימין גלאי, יצחק שלו, אבא קובנר, יחיאל מר, עוזר רבין, טוביה ריבנר, אבנר תנין, שלמהן ואחרים. בהצגות השתתפו בעיקר ניסים אלוני, יגאל מוסינזון, משה שמיר, בנימין גלאי, נתן שחם, אהרן מגד ואחרים. גלי העלייה של ראשית המדינה הולידו גם אמנים שתרמו רבות לספרות העברית כמו דן בן אמוץ ואפרים קישון, שהביאו מטען תרבותי מארץ הולדתם והתאימו אותו לחברה הישראלית. סופרי שנות השישים של המאה ה-20, שכינו מבקרי הספרות דן מירון וגבריאל מוקד "דור המדינה", כונו גם "הגל החדש" על ידי אהרן מגד וגרשון שקד. בין סופרי דור זה בלטו: עמוס עוז, א.ב. יהושע, עמליה כהנא-כרמון, אהרן אפלפלד, יהושע קנז, שולמית הראבן, יצחק אורפז, קניוק, דן צלקה, פנחס שדה, רחל איתן, אמנון החורש, ישעיהו קורן, אהוד בן עזר, שולמית לפיד, סמי מיכאל, שמאי גולן, שמעון בלס, דן שביט ועוד. בין המשוררים היו: יהודה עמיחי, משה דור, משה בן שאול, אריה סיון, אנדד אלדן, דוד אבידן, דן פגיס, נתן זך, דליה רביקוביץ', ישראל פנקס, אשר רייך, יונה וולך, מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, יאיר חורביץ, יאיר חורביץ, יאיר חורביץ. איתמר יעוז-קאסט, יעקב בסר, ישראל אלירז ועוד. ספרות הגל החדש נוטה לעקוב אחר השינויים בספרות המערבית, תוך העדפת סגנונות כתיבה אוונגרדיים בסיפורת. ישנה העדפה להתמקדות בפרט על פני המצב האנושי והגיבור לובש דמות חדשה, דמות אנטי-גיבור. במהלך שנות ה-70, בין סופרי גל זה נמנו יעקב שבתאי, יצחק בן-נר, חיים באר, רות אלמוג, אלי עמיר, ישראל המאירי, יעקב בוכן, דוד שיץ, אריה סמו, אברהם הפנר, יצחק לאור, דוד גרוסמן ומאיר שלו. בין המשוררים נמנים: מאיה בז'רנו, יוסף שרון, רוני סומק, אמיר אור, אלון אלטרס ואחרים. יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, שמואל הספרי ואחרים היו בולטים בתיאטרון. יותם ראובני, חזי לסקאלי, אילן שוינפלד ועוד שירה דתית מודרנית חוה פנחס-כהן, מירון איזקסון, אדמיאל קוסמן ועוד. סופרי הגל האחר, הוא התואר שנתן פרופסור אברהם בלבן לסופרים במחצית השנייה של שנות השמונים של המאה ה-20 ושנות התשעים של המאה העשרים בספרו "גל אחר", שיצא לאור בשנת 1995. סופרי הגלים האחרים שייכים לזרם הפוסטמודרניסטי וההבדלים בינם לבין סופרי הגלים הקודמים תוארו בספרו של אורי ברנשטיין, "ספרות של הווה מתמיד". בין הכותבים של קבוצה זו ניתן למנות את אורלי קסטל-בלום, אתגר קרת, דודו בוסי, משה אופיר, דרור בורשטיין, רן יגיל, דן בניה-סרי, סביון ליברכט, נאוה סמל, גבריאלה אביגור-רותם, יצחק בר-יוסף לוי, חנה בת-שחר, חנה בת-שחר, יהודית מתת-שחר, יהובל מתת-שחר, יהודית, יהודית, שחר, יהובל, אלברט סוויסה, אילנה ברנשטיין, לאה איני, מירה מגן, גידי נבו, חגי ליניק, יעל הדיה רביניאן, אשכול נבו, סמי ברדוגו ואחרים. סופרי יידיש מלבד סופרים עבריים, ישנה בישראל פריון יצירתי ניכר בשפות אחרות, בעיקר ביידיש. כתיבה ביידיש בישראל יכולה להיות מסומנת על ידי דורות, בדומה לזו שבספרות העברית. הראשון כלל סופרים כמו דוד פינסקי ושלום אש. הדור השני, בראשות אברהם סוצקבר, החל את דרכו במזרח אירופה אך המשיך בישראל. הדור השלישי התמקד ב"ישראל הצעירה", קבוצה מודרניסטית של משוררים וסופרי פרוזה, רובם חברי קיבוץ, שיצירתם הושפעה מאסכולות האוונגרד של הכתיבה האנגלית והצרפתית. סופרי יידיש בישראל מאורגנים באגודת סופרים ביידיש. סופרים ערבים את נוכחותה של הספרות בשפה הערבית בחברה הישראלית ניתן לייחס בתחילה לאמיל חביבי, סופר ישראלי-פלסטיני ופוליטיקאי קומוניסטי. בשנת 1992 הוא זכה בפרס ישראל לספרות ערבית. חביבי סייע בהקמת המפלגה הקומוניסטית הישראלית והקים את אל-איתיחאד, עיתון יומי קומוניסטי בשפה הערבית היוצא לאור בחיפה. סיפורים קדושים וספרי קודש הסיפורים הקדושים והמסורתיים הם חלק מהיהדות, בעוד שפולקלור יהודי מתייחס לסיפורי עם ואגדות שהיו קיימים בתרבות היהודית הכללית. בתחילה, פולקלור היה כמעט בלתי ניתן להבחנה מההגדה, פרשנות הרבנית של כתבי הקודש. לאחר מכן הוא התפתח בתוך העם היהודי בכל מקום ובכל עת בהיסטוריה שלו. ההיסטוריה הבסיסית של התנ"ך מכילה את הסיפורים היהודיים המוקדמים והקדושים ביותר על הבריאה המקורית, סיפור בריאת העולם בשבעה ימים; בריאת אדם וחוה; נס הולדת בן לאברהם ושרה בזקנתם; סיפור עלייתו המדהימה של יוסף לשלטון במצרים; נס חילופי גלי ים סוף על ידי אלוהים כדי לאפשר לעברים להימלט מעבדות במצרים, והמן שסיפק אלוהים במהלך חציית המדבר. בסיפורים אלה ורבים אחרים, אלוהים מדבר או מתערב ישירות כדי להציל או לעזור לאבותיהם והוא נמצא ביניהם. יש לו אפילו מקום לגור ולטייל איתם, ארון הברית. שנים עשר שבטי ישראל, כמו שאר האנושות, מקורם באדם וחוה. התלמוד הוא עמוד התווך של המסורת שבעל פה היהודית, הטקסט המרכזי של היהדות הרבנית והמקור העיקרי להלכה ולתאולוגיה היהודית. עד בוא המודרניות, כמעט בכל הקהילות היהודיות, התלמוד היה מרכז החיים התרבותיים היהודיים והיווה בסיס ל"כל המחשבה והשאיפות היהודיות ", ושימש גם כ"מדריך לחיי היומיום " של היהודים. לתלמוד שני מרכיבים; המשנה, שהיא קובץ כתוב של התורה שבעל פה של היהדות הרבנית; והגמרא, שהיא פירוש על המשנה. המשנה היא אוסף של דעות משפטיות ודיונים. ההצהרות במשנה הן בדרך כלל תמציתיות, ומתעדות דעות קצרות של הרבנים הדנים בנושא; או מתעדות רק פסיקה לא מיוחסת, המייצגת דעה מוסכמת. הרבנים המתועדים במשנה ידועים כתנאים. מכיוון שהיא מסדרת את חוקיה לפי נושא במקום לפי הקשר מקראי, המשנה דנה בנושאים בודדים בצורה יסודית יותר מהמדרש, והיא כוללת מבחר רחב בהרבה של נושאים הלכתיים מאשר המדרש. חלק ניכר מהגמרא מורכב מניתוח משפטי. נקודת המוצא לניתוח היא בדרך כלל קביעה משפטית המצויה במשנה. לאחר מכן מנותחת הקביעה ומושווה לקבצים אחרים המשמשים בגישות שונות לפרשנות המקראית בחילופי דעות ביהדות הרבנית בין שני מתווכחים, המכונים מקשן (שואל) ותרצן (משיב). תפקיד חשוב נוסף של הגמרא הוא לזהות את הבסיס המקראי הנכון להלכה נתונה המוצגת במשנה ואת התהליך הלוגי המקשר בין השניים: פעילות זו נודעה כתלמוד הרבה לפני קיומו של ה"תלמוד" כטקסט. התלמוד כולו מורכב מ-63 מסכתות, ובדפוס סטנדרטי אורכו למעלה מ-6,200 עמודים. הוא כתוב בעברית משנה ובארמית בבלית ומכיל את תורותיהם ודעותיהם של אלפי רבנים בנושאים מגוונים, כולל הלכה, אתיקה יהודית, פילוסופיה, מנהגים, היסטוריה ונושאים רבים אחרים. התלמוד הוא הבסיס לכל חוקי ההלכה היהודית, והוא מצוטט רבות בספרות הרבנית. במקור, הלימוד היהודי היה בעל פה. רבנים פרשו ודיברו על התורה ודנו בתנ"ך ללא שימוש בכתבי יד. מצב זה השתנה באופן דרסטי, בעיקר כתוצאה מחורבן קהיליית ישראל ובית המקדש השני בשנת 70 ומהשינוי שנוצר בעקבותיו בנורמות החברתיות והמשפטיות היהודיות. ככל שהרבנים נדרשו להתמודד עם מציאות חדשה, התעוררה סערה של שיח משפטי והמערכת הישנה של לימוד בעל פה לא יכלה להישמר. בתקופה זו החלו השיחות הרבניות להיכתב. תהליך ה"גמרא" התנהל בשני המרכזים העיקריים של המחקר היהודי באותה תקופה, הגליל והבבל. בהתאם, התפתחו שני גופי ניתוח, ושני חיבורי תלמוד נוצרו. הקובץ הישן יותר נקרא תלמוד ירושלמי או תלמוד ירושלמי. הוא חובר במאה ה-4 בגליל. התלמוד הבבלי חובר בסביבות שנת 500, אם כי הוא המשיך להיות ערוך מאוחר יותר. סיפורי עם יהודיים סיפורי עם יהודיים בדרך כלל מספרים סיפורים על יצורים על-טבעיים והתפשטו בקרב העם באמצעות סיפורים מסורתיים של הקדמונים. הסיפורים מאופיינים בנוכחות של דמויות יוצאות דופן (גמדים, ענקים, פיות וכו'), בהפיכה פתאומית של בני אדם לחיות ולהיפך, או בתופעות על-טבעיות אחרות (סוסים מעופפים, שנת מאה שנים ואחרות). ישנן מעט אגדות יהודיות מימי הביניים ספציפיים שניתן להתייחס אליהן כאל סיפורי עם, כמו זו של האפיפיור היהודי (אנדריאס) והגולם, או זו הנוגעת לקיר קפלת רש"י שנסוג כדי להציל את חייה של אישה ענייה שהייתה בסכנת דריסה על ידי עגלה שעברה בדרך הצרה. רבות מאגדות אלו נאספו על ידי אברהם טנדלאו בספרו "Sagen und Legenden der Jüdischen Vorzeit " (סיפורים ואגדות של יהודי קדם). לקראת סוף המאה ה-19, סיפורי עם רבים שנאספו על ידי יהודים או פורסמו כתבי יד מעברית על ידי ישראל לוי בכתב העת ללימודי יהדות, בכתב העת למסורות עממיות וב"מלוזינה"; על ידי משה גסטר ב"פולקלור" ובדוחות מכללת מונטיפיורי; על ידי מ. גרונוולד ב "Mitteilungen der Gesellschaft für Jüdische Volkskunde" ; על ידי ל. וינר באותו כתב עת ועל ידי פרידריך סלומון קראוס ב"אורקל". בסך הכל, נמצאו בין שישים לשבעים סיפורי עם בקרב יהודי התקופה. הראשון מבין הסיפורים שאסף ל. וינר הוא הסיפור הידוע על " האיש בשק ", שמצליח להימלט על ידי כך שסיפר לעוברים ושבים שהוא נידון בניגוד לרצונו להתחתן עם נסיכה. אוספי הגדות ופולקלור "אגדות היהודים" , מאת הרב לואי גינזברג, הוא סינתזה מקורית של כמות גדולה של הגדות, משנה, תלמוד ומדרש. עין יעקב הוא אוסף של החומר ההגדתי של התלמוד הבבלי עם פירושים. ספר ההגדה הוא אוסף אגדות קלאסי של המשנה, שני התלמודים והמדרש. הוא נערך על ידי חיים נחמן ויהושע חנה רבניצקי. הם עמלו על מנת לספק אוסף ברור ומייצג של הגדות; הם הקדישו שלוש שנים לאיסוף עבודתם. ספר האגדה פורסם לראשונה בנובמבר 1908 באודסה, רוסיה, ולאחר מכן הודפס פעמים רבות בישראל. הוא תורגם לאנגלית בשנת 1992 על ידי ויליאם ג'. בראודה בשם "ספר האגדות". ממקור ישראל , מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. הוא התעניין באיסוף הפולקלור והאגדות של העם היהודי מימי קדם ועד שחר העת החדשה. האוסף שלו כולל מספר רב של הגדות, אם כי הוא הגביל אותן למה שהוא ראה כפולקלור.

ריקודי עם ישראליים. ריקוד הורה ישראלי. דבקה. ריקוד יהודי תימני. ריקוד חסידי. ריקודי עם ישראלי. מושיקו הלוי. הפעמונים. פסטיבל קיבוץ. ארכיון מחול יהודי. פולקלור ישראלי. ריקודי מעגל ישראלי. מדריכי ריקודי עם ישראליים. כוריאוגרפיה ומוזיקה לריקוד ישראלי. פסטיבל מחול כרמיאל. פסטיבלי דליה היסטוריים. ריקודי עם ריקוד עם הוא סוג של מורשת תרבותית בלתי מוחשית הכוללת ריקודים מסורתיים המבוצעים על ידי קהילות, שלעתים קרובות עוברים מדור לדור. ריקודים אלה הם ביטוי של זהות תרבותית, מנהגים חברתיים וחוויות היסטוריות. מאפיינים: נוצרו ומבוצעו על ידי קהילות תרבותיות או אתניות ספציפיות, נרכשו והועברו מדור לדור באמצעות הדגמה והשתתפות, מתפתחים ומתורגלים ללא הרף על ידי קהילות בהקשרים עכשוויים, קשורים לעתים קרובות לחגיגות, טקסים, מפגשים חברתיים ואירועי זיכרון, המשקפים את הערכים, ההיסטוריה והמבנים החברתיים של הקהילה. לפיכך, ריקודי עם מוכרים כמרכיב חשוב במורשת תרבותית בלתי מוחשית הראויה להגנה ולהעברה לדורות הבאים. אלמנטים של ריקודי עם במורשת תרבותית בלתי מוחשית: ריקודים הקשורים לטקסים, חתונות, אירועים דתיים, פסטיבלים, חגיגות עונתיות , התכנסויות קהילתיות ויצירת קשרים חברתיים; ריקודים הקשורים להיסטוריה תרבותית ולטכניקות ריקוד ספציפיות, או סגנונות ייחודיים לתרבות. ארבע עשרה להקות ריקודי עם הופיעו בפסטיבל דליה הראשון, וביצעו ריקודי עם בינלאומיים וכן ריקודי עם ישראליים ותנ"כיים מקוריים. להקה מעין חרוד, בראשות רבקה שטורמן , ביצעה ריקוד בשם "הגורן". הריקוד החדש "מים, מים", אותו יצרה אלזה דובלון לכוריאוגרפיה של יהודה שרת עבור תחרות המים של פסטיבל המים בנען בשנת 1937 , זכה לחשיפה ארצית. פסטיבל ריקודי העם הלאומי השני, שהתקיים בקיבוץ דליה ביולי 1947, נותר בזיכרון הקולקטיבי בגלל עוצר הלילה שהטילו השלטונות הבריטיים על הכבישים. חמש מאות רקדנים ועשרים וחמישה אלף צופים נותרו באמפיתיאטרון של קיבוץ דליה למשך הלילה, שרו ורקדו, והפכו את ריקודי העם הלאומיים לסמל נוסף של המאבק לעצמאות נגד המנדט הבריטי. שני פסטיבלי ריקודי עם נוספים התקיימו בקיבוץ דליה, בשנים 1951 ו-1958 . גורית קדמן הייתה חלוצה בתחום ריקודי העם בישראל, ופעלה כרקדנית, כוריאוגרפית ומורה לריקוד ולספורט. בשנת 1929 ארגנה שני פסטיבלי מחול בכפר הנוער בן שמן. בהמשך, בשיתוף פעולה עם הבמאי שמעון רפאלי, ייסדה את "הלהקה לתנועה ודיבור", שהייתה הראשונה מסוגה בארץ. לאה ברגשטיין הייתה כוריאוגרפית אשר יצרה בתחילת שנות ה-30 ריקודים לפסטיבלים בקיבוצים, ותרמה רבות לעיצוב ימי חג ומועד במרחב הכפרי. יחד עם המשורר והמלחין מתתיהו שלם, עיצבה חגיגות וטקסים בקיבוץ בית אלפא (כמו חג גזיזת הכבשים) ולאחר מכן בקיבוץ רמת יוחנן (חגי העומר, ט"ו בשבט, הביכורים והמים). יצירתה הושפעה עמוקות מהקשר לטבע ומאימוץ מוטיבים מטקסי הרועים של התרבות הבדואית המקומית, שסימלו עבורה את ארץ ישראל הקדומה. ברגשטיין חיברה 51 ריקודי חג, מתוכם 40 ללחניו של שלם, ובהם היצירות המוכרות: "רבות ברכות", "כן נשמח" ו"שיבולת בשדה". בבית אלפא, לאה ברגשטיין פגשה את תרבות הבדואים הסמוכים, אותה מצאה כאטרקטיבית ומסתורית כאחד. נובעת מחיבור לאדמה, לטבע ולמחזור השנתי שלו, ומהיכולת ליצור קשר חזק בין ימי היומיום לימי חג, לתרבות הבדואית הייתה מסורת עשירה של טקסים, שירים וריקודים כדי לבטא את רגשותיה של חברת רועים נוודים. עבור ברגשטיין, מסורת זו ומאמיניה סימלו את ארץ ישראל הקדומה. עבור חברי בית אלפא, רועים ועדרים שימשו הן כקשר לארץ ולנופה בתקופת המקרא והן כסמל אוניברסלי לשלום. ברגשטיין ושלם חיפשו דרך לתאר את הקשר המורכב בין הטבע, המסורת התרבותית של האומה והחיים החדשים בארץ ישראל שלפני הקמת המדינה בכלל ובקיבוץ בפרט. יצירה תרבותית, לדעתם, צריכה להתבצע כחלק מבניית הבסיס הלאומי והחברתי של המדינה. יחד, הם יצרו טקסים לחג הטבע ולחג העבודה, שראשון שבהם היה פסטיבל גזיזת הכבשים בבית אלפא. מאוחר יותר, ברמת יוחנן, הם יצרו טקסי חג נוספים, ביניהם העומר, ט"ו בשבט, חג הביכורים, חג הקציר/חג המים וחגיגת החתונה. ברגשטיין יצר כוריאוגרפיה של חמישים ואחד ריקודי חג, ארבעים מהם למוזיקה שהלחין שלם; הידועים שבהם הם "רבות ברכות", "כן נשמח", "שבולת בשדה" ו"שירו השיר". ועידת דליה הראשונה בשנת 1944 גורית קדמן ארגנה את פסטיבל ריקודי העם הראשון בקיבוץ דליה, שהפך לאירוע קבוע. בשנים 1944 - 1968 , בהשתתפות מאות רקדנים, הקימו את ריקודי העם הישראליים. כנס המחול הראשון בדליה נערך ב-14-15 ביולי 1944 באמפיתיאטרון ליד הקיבוץ. למרות המצב באירופה, ולמרות העובדה שהדרך לקיבוץ שובשה, הגיעו כ-200 משתתפים והקהל מנה כ-35 אלף צופים. תוכנית הפסטיבל כללה ריקודים של רבקה שטורמן בביצוע תלמידי בית ספר מקיבוצי עין חרוד ותל יוסף, שרה לוי-תנאי עם חברי קיבוץ רמת הכובש, והופעה של להקת מחול תימנית מסורתית בניהולה של הכוריאוגרפית רחל נדב. כנס זה היה אירוע חשוב בפיתוח המחול הישראלי העממי. כתוצאה מהכנס, גדל הביקוש למחול ישראלי ולשירים עבריים, ומאות ריקודים חדשים נוצרו. בשנת 1945 נפתח בארץ קורס הכשרת המדריכים הראשון לריקודי עם. חמישה תלמידים בלבד סיימו את הקורס והפכו למדריכי ריקודי העם הראשונים בישראל, ובהמשך לימדו והפיצו את המחול בערים ובקיבוצים. עוד קודם לכן, בשנת 1937, הכוריאוגרפית אלזה דובלון הלחינה את הריקוד הנודע "מים מים", שנרקד עד היום. דמות בולטת בין כוריאוגרפי הדור הראשון הייתה רבקה שטורמן, שעלתה ארצה בשנת 1929. שטורמן, שהגיעה עם רקע עשיר במחול מודרני, הצטרפה למדור לריקודי עם שהוקם ומומן על ידי ההסתדרות במטרה לעודד יצירת מחול מקומי. בין השנים 1942 ל-1983 חיברה שטורמן כ-90 ריקודי עם, שרבים מהם הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית, ובהם: "דודי לי", "ערב בא", "הרמוניקה", "קומה אחא", "מה נאוו" ו"דבקה גלבוע". צבי פרידהבר , שעלה מגרמניה, הצטרף לשיעורי ריקודי עם בתל אביב בהדרכתה של גורית קדמן, וכך סיפר: "כבר בשנת 1947 שמעתי את המשפט שהשפיע עליי מאוד, אבל איך רקדו אבותינו, לא נדע. המשפט הזה הוביל אותי להתחיל לחקור ולחפש את מקורות ריקודי עמנו, מהארץ ומחו"ל, תקליטים וכו'." צבי פרידהבר המשיך בעבודתו במשך יותר מ-50 שנה ועשה זאת בלהט, למד מחקר בצורה מדעית (זכה בתואר דוקטור) עד להקמת ארכיון המחול היהודי בביתו, שהוא היחיד מסוגו בעולם. הארכיון כולו הועבר לספריית המחול הישראלית בבית אריאלה בתל אביב. בשנות ה-50, כשהיה חבר בלהקת המחול "הפועל", החל ללמד ריקודי עם בבתי ספר ובתנועות נוער. צבי פרידהבר: חוקר חלוץ של מחול יהודי. בשנת 1947, בעקבות ההבנה ששורשי המחול הולכים לאיבוד, הוא הקדיש למעלה מ-50 שנה בלהט למחקר מדעי. הוא הקים את ארכיון המחול היהודי הייחודי בביתו, אשר הועבר מאוחר יותר לספריית המחול הישראלית בבית אריאלה. הוא חיבר ספרים חשובים, ביניהם "גורית קדמן - אם ומייסדת". תיאטרון מחול ענבל תיאטרון המחול ענבל הוא להקת המחול המודרני הוותיקה ביותר בישראל, שנוסדה בשנת 1949 על ידי כלת פרס ישראל, שרה לוי-תנאי. הלהקה זכתה להכרה בינלאומית רחבה ולשבחי המבקרים, בין היתר תחת הדרכתו האמנותית של ג'רום רובינס, והופיעה על במות יוקרתיות ברחבי העולם כגון ברודוויי בניו יורק, פריז, לונדון ומילאנו. הלהקה פועלת ומציגה כיום במשכנה הקבוע במרכז סוזן דלל שבשכונת נווה צדק, תל אביב. באוגוסט 2014 מונה הכוריאוגרף ברק מרשל (בנה של רקדנית הלהקה המיתולוגית מרגלית עובד) למנהל האמנותי של הלהקה והמרכז. Inbal Dance Theater Inbal Dance Theater צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו Inbal - Yemenite Wedding (France, 1962) ענבל (video 3) 00:59 צפייה בסרטון מציג עכשיו Inbal - Yemenite Wedding (France, 1962) ענבל (video 5) 02:26 צפייה בסרטון מציג עכשיו Ballet Inbal - Ballets israeliens theatre des nations - Yemenite wedding (1962) ענבל 02:04 צפייה בסרטון מציג עכשיו Inbal - Yemenite Wedding (France, 1962) ענבל (video 1) 00:39 צפייה בסרטון קבוצות מושיקו הלוי משה יצחק הלוי, המוכר לקהל ריקודי העם כמושיקו, הוא בן למשפחה תימנית ותיקה בישראל. הוא נולד ביפו, ישראל, והיכרותו הראשונה עם עולם המחול הייתה בסטודיו של מיה ארבטובה. בשנת 1954 הצטרף מושיקו לענבל, תיאטרון המחול התימני, שם התוודע מחדש למקורותיו, ובמשך שש שנים עבד כאחד הרקדנים הראשיים של ענבל. הוא השתתף בשני סיבובי הופעות עולמיים של ענבל באמריקה ובאירופה - שניהם הוכתרו בהצלחה רבה. מושיקו התאהב בפולקלור מזרחי, ובעודו חבר בענבל, ניסה את כוחו ביצירת ריקודי עם. בשנת 1959 יצר מושיקו את ריקודיו הראשונים: דבקה אוריה, דבקה כנען ואת דודים כלה, והם זכו להצלחה מיידית. בשנת 1960 ייסד מושיקו את להקתו, "הפעמונים" - להקה ישראלית המוקדשת לפולקלור, ריקוד ושירה. מושיקו המשיך ליצור ריקודים, כגון: דבקה כורדיט, עין אדיר, המכולת, תפילת השחר, החלל ועוד. בשנת 1966, מינה המחלקה התרבותית של הערבים בהסתדרות העובדים את מושיקו למדריך ויועץ אמנותי לקבוצות מיעוט בישראל כגון הצ'רקסים, הדרוזים והערבים. בשנת 1968 הוזמן מושיקו ללמד ריקודים במשך שלושה חודשים בחסות NEVO - אגודת ריקודי העם של הולנד. הוא הוזמן גם להביא עמו 3 להקות מישראל - צ'רקסיות, דרוזיות ותימניות - כדי שיוכלו להשתתף הן בפסטיבל הפולקלור שנערך בליידן, הולנד, והן בזה שנערך בסקוטן, בלגיה. בשנת 1973, הוביל מושיקו את תיאטרון המחול ענבל בסיבוב ההופעות המוצלח שלהם בארצות הברית. מושיקו, ביצירותיו במחול, מושפע מעבודתו עם קבוצות מיעוטים, וזה ניכר בבירור בריקודי דבקה המפורסמים שלו. ריקודים אלה מבוססים על מוטיבים מזרחיים-ערביים, כגון דבקה כנענית, דבקה בדואית ומשעל. מושיקו יצר לפחות 260 ריקודים ישראליים וגם 190 קטעי מוזיקה לריקודיו. HaPa'amonim - Moshiko Halevy HaPa'amonim - Moshiko Halevy צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו HaPa'amonim להקת הפעמונים - Wedding of Bukharan Jews (live, 1963) 10:37 צפייה בסרטון מציג עכשיו HaPa'amonim להקת הפעמונים - Israeli folklore (live in France, 1963) - 1 - 02:39 צפייה בסרטון מציג עכשיו HaPa'amonim להקת הפעמונים - Israeli folklore (live in France 1963) - 9 - 03:22 צפייה בסרטון מציג עכשיו HaPa'amonim להקת הפעמונים - Israeli folklore (live in France, 1963) - 3 - 02:10 צפייה בסרטון אט אט, ריקודי עם הפכו לנוהג חברתי נפוץ לצד שירה בציבור, המקיף אוכלוסייה גדולה, גדולה כקטנה, ומשמש כמפלט מהמציאות האישית והלאומית. ישנם מדריכי מחול מקצועיים בישראל המלמדים ריקודי עם, והם מעבירים שיעורים בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים; מדריכי מחול ישראלים עובדים גם בחו"ל, ומעניקים שיעורי מחול ישראלי, במיוחד בערים עם קהילות גדולות של עולים. רוב הרקדנים חברים ב"ארגון המחול והכוריאוגרפים בישראל ובתפוצות", המשמש כאיגוד מקצועי שלהם. Israeli Folk Dances Israeli Folk Dances צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו Technion dance troupe Haifa להקת הריקודים של הטכניון, חיפה - live in France, 1960 05:35 צפייה בסרטון מציג עכשיו Israeli folk dance & music - Debka Rafiach דבקה רפיח - (live in France, 1968) 02:20 צפייה בסרטון מציג עכשיו Technion dance troupe Haifa להקת הריקודים של הטכניון, חיפה - Yemenite dance - live in France, 1960 05:42 צפייה בסרטון מציג עכשיו Karmon Dancers & The Histadruth Group, live in France, 1965 - video 2 05:27 צפייה בסרטון פסטיבל כרמיאל פסטיבל המחול בכרמיאל נוסד ביולי 1988, מתוך שאיפה ליצור חגיגה מונומנטלית ומתמשכת של מחול ישראלי. הכוריאוגרף יונתן כרמון וחלוצת ריקודי העם תרצה הודס ייסדו יחד את האירוע, וזכו לגיבוי מכריע מראש עיריית כרמיאל המנוח, ברוך ונגר. הפסטיבל תוכנן כהמשך מודרני לפסטיבלי דליה ההיסטוריים - המפגשים הארציים שאורגנו על ידי גורית קדמן בין השנים 1944 ו-1968 שעיצבו במקור את תנועת ריקודי העם הישראליים. על ידי אימוץ הנופים הציוריים של העיר כרמיאל הגלילית, יצר כרמון תפאורה יפהפייה ורחב ידיים למאמץ אמנותי זה. דמויות בולטות בתרבות הישראלית שמרו בקפידה על החזון האמנותי של הפסטיבל לאורך הדורות. כמנהל האמנותי המייסד, יונתן כרמון בנה את המוניטין העולמי שלו. אחריו ירש שלמה ממן, ששמר בצורה מופתית על האיזון בין מורשת מסורתית ללהקות אורחים בינלאומיות. בשנת 2020, גדי ביטון קיבל על עצמו את ההנהגה, והוביל את הפסטיבל לעידן הדיגיטלי המודרני. כיום, האירוע מוכר כחגיגת המחול הגדולה ביותר בישראל וכפסטיבל המחול הישראלי המוביל בעולם. הפסטיבל, המתקיים מדי שנה, בדרך כלל ביולי או אוגוסט, משנה את אופיו של העיר כרמיאל לשלושה ימים ושלושה לילות של ריקודים ללא הפסקה. במהלך הפסטיבל, בו מתאסף קהל רב, הצופים יכולים לצפות במגוון רחב של מופעים. רקדנים ישראלים משתתפים בפסטיבל זה, כמו גם רקדנים ממדינות אחרות בחו"ל. עם מספר הופעות של להקות מחול שונות, מתקיימים אירועים הפתוחים לקהל הרחב ולכל המשתתפים. פסטיבל המחול מתקיים במתקני ספורט שונים בעיר כרמיאל, ביניהם: האמפיתיאטרון, הבמה, הפארק והביתן. אירועים רבים בעבר הוקדשו לכבודם של מלחינים ישראלים כמו סשה ארגוב, נעמי שמר ואביהו מדינה. עד 250,000 איש ו-10,000 רקדנים מקומיים ובינלאומיים משתתפים באופן קבוע באירוע. מצעד פתיחה ענק ברחובות, מעגלי מחול ציבוריים הפועלים 24 שעות ביממה ותחרויות כוריאוגרפיה נחשבות הנערכות באמפיתיאטרון העצום של העיר - שיכול להכיל עד 25,000 איש - הן בין האטרקציות העיקריות. Karmiel Festival Karmiel Festival צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו ENG-TV פסטיבל מחול כרמיאל 2014 - לקט ממופע הפתיחה 35:23 צפייה בסרטון מציג עכשיו ENG-TV פסטיבל מחול כרמיאל 2017 אביב מחולות 04:57 צפייה בסרטון מציג עכשיו ENG-TV פסטיבל מחול כרמיאל 2006 - המיטב 01:48:50 צפייה בסרטון מציג עכשיו ללכת שבי אחרייך - מופע הוקרה למלחינה והיוצרת נורית הירש - פסטיבל כרמיאל 2015 47:25 צפייה בסרטון כמו סוגים רבים של ריקודי עם ברחבי העולם, לכל ריקוד עם ישראלי יש כוריאוגרפיה קבועה (רצף צעדים מוגדר) והוא נרקד לצלילי קטע מוזיקלי ספציפי. הכוריאוגרף בוחר יצירה מוזיקלית, בדרך כלל מתוך הז'אנרים המגוונים של המוזיקה הישראלית, ומחבר לה מבנה צעדים ייחודי המותאם לקצב שלה. מבנה הריקוד מעוצב לרוב כריקוד מעגל, כריקוד זוגות או בשורות קצרות. ההשפעות הפולקלוריות המרכזיות על המחול הישראלי כוללות את ה"הורה", שמקורה בריקודי עם רומניים, את המוזיקה והצעדים המסורתיים של יהדות תימן, ואת עולם המחול החסידי. לצד אלה, קיימים ריקודי עם ישראליים רבים בסגנון דבקה – מחול שמקורו בפולקלור הערבי של המזרח התיכון. דוגמה בולטת להשפעה החסידית ניתן לראות בריקודים מוכרים כמו "הורה חדרה" (משנת 1972) ו"ארץ, ארץ" (משנת 1974). ריקודי העם הישראליים מהווים תופעה ייחודית בנוף הפולקלור העכשווי. למרות התמורות הרבות בערכים, בחלומות ובאורח החיים של החברה הישראלית, הציבור עדיין רוקד באהבה את הריקודים הוותיקים של שנות ה-40 וה-50 – תקופת השיא שבה נוצרו בארץ ריקודים חדשים בקצב הגבוה ביותר בעולם. כיום כולל הרפרטואר כ-3,000 ריקודי עם ישראליים. עם השנים, הפך המחול העממי לנוהג חברתי נפוץ המושרש עמוק לצד השירה בציבור, ומקיף אוכלוסייה רחבה מקטן ועד גדול. מדריכי מחול מקצועיים מלמדים את התחום בבתי ספר ובמרכזים קהילתיים בישראל, בעוד שמדריכים ישראלים הפועלים בחו"ל מפיצים את המחול הישראלי בקרב קהילות יהודיות וקהילות עולים ברחבי העולם. רוב הרקדנים והמרקידים מאוגדים תחת "ארגון המרקידים והכוריאוגרפים לריקודי עם בישראל ובתפוצות", המשמש כאיגוד המקצועי הרשמי של הענף. Rikudey am Dances Moshiko Halevy - Debka Dor *1986* מושיקו הלוי - דבקה דור Moshiko Halevy official צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו Moshiko Halevy - Debka Dor *1986* מושיקו הלוי - דבקה דור 02:24 צפייה בסרטון מציג עכשיו Pa'amonei Mizrach - Dance | פעמוני מזרח - ריקוד 06:22 צפייה בסרטון מציג עכשיו דבקה רמות 08:22 צפייה בסרטון מציג עכשיו Yenmenite Rap - dance - ראפ תמני ריקוד 02:29 צפייה בסרטון

התיאטרון הישראלי, חלק בלתי נפרד מהמורשת התרבותית הבלתי מוחשית, כולל מופעים עתיקים ונרטיבים מקראיים, כמו גם הפקות מודרניות מהבימה, הקאמרי ותיאטראות ערביים. הוא בוחן את ההיסטוריה של במות עבריות ויידיש, את תפקידם של תיאטראות פועלים כמו אוהל, ואתרים אוונגרדיים כמו בית ליסין ותיאטרון החאן. התיאטרון בישראל משקף את המסורות, הזהויות והנרטיבים של קהילותיו, כולל אמנים מזרחים, אשכנזים וערבים. תיאטרון מורשת תרבותית בלתי מוחשית כוללת תיאטרון; היא מתייחסת לצורות תיאטרון מסורתיות שהן חלק מהמורשת החיה של הקהילה, מה שאומר שהיא כוללת אלמנטים של פרקטיקות תיאטרון מסורתיות שהקהילות רואות כחלק מהמורשת התרבותית שלהן ועוברות מדור לדור. היא מעניקה לאנשים תחושת זהות ושייכות. אלה יכולים לכלול: תיאטרון מחול או תיאטרון מוזיקה, תיאטרון פולחני הקשור לאירועים דתיים או עונתיים, תיאטרון בובות וצללים, דרמה קלאסית או מסורתית עם תלבושות, מוזיקה ובימוי ספציפיים. כדי לממש את המופע, יש לדאוג לסיפורים ולתסריטים, למוזיקה ולכלי הנגינה, לתלבושות, למסכות, למיומנויות ולידע הדרושים לביצוע ולהעברה. כל אלה יחד יוצרים את המורשת הבלתי מוחשית של התיאטרון בקהילה או מדינה מסוימת. כל אחד מאלה הוא יותר מסתם מופע. זוהי מסורת המושרשת בהיסטוריה, באמונות ובאורח החיים של הקהילה. זו הסיבה שהם נחשבים למורשת תרבותית בלתי מוחשית הקשורה לתיאטרון. ההתפתחות ההיסטורית והנוף העכשווי של התיאטרון הישראלי התקופה המעצבת ויוזמות חלוציות מוקדמות (שנות ה-90 של המאה ה-19 עד שנות ה-20 של המאה ה-20) שורשיה של מסגרת תיאטרונית עברית מאורגנת מגיעים לשנת 1905, כאשר חלוצי העלייה השנייה הקימו ביפו להקת חובבים שנקראה "אגודת חובבי האמנות הדרמטית". ליוזמה זו קדמו הופעות ספורדיות מוקדמות יותר, ובעיקר העלאת המחזה "זרובבל" מאת משה לייב ליליינבלום על ידי דוד ילין בבית הספר למל בירושלים במהלך חג הסוכות בשנת 1890. בנוסף, במהלך חול המועד פסח בשנת 1894, הרכב חלוצי חובב אחר העלה את המחזה "שולמית" מאת אברהם גולדפדן במתחם בית החרושת של ליאון שטיין ביפו. סגל החברים של "אגודת חובבי האמנות הדרמטית" כלל כמה אישים אשר לקחו חלק מאוחר יותר בייסוד תל אביב, ביניהם אבא נאמן ויהודית הררי. הרפרטואר שנוצר בתקופה זו חקר בעיקר תמות היסטוריות יהודיות, כפי שהדגימו הפקות כמו "אוריאל ד'אקוסטה" מאת קרל גוצקוב, "החשמונאים", "בת יפתח" מאת אליעזר בן-יהודה, ו"אסתר" מאת ז'אן ראסין. במקביל, הוצגו בפני הקהל גם הפקות בשפת היידיש. בציר התפתחות בינלאומי מקביל, נוסד תיאטרון "הבימה" במוסקבה בשנת 1917 תחת הדרכתו הבמאית של המאסטר הרוסי קונסטנטין סטניסלבסקי. מונעת על ידי כישרון המשחק הבולט של חנה רובינא — אשר תוכר לימים כגברת הראשונה של התיאטרון העברי — "הבימה" התחייבה באופן ייחודי להעלות הפקות בעברית בלבד. עמדה אידיאולוגית זו עמדה בניגוד מוחלט לתיאטרון ה"בונד" באותה תקופה, אשר תיעדף את שימור והפצת שפת היידיש והמורשת התרבותית שלה. בשנת 1920 הקים דוד דוידוב את מוסד התיאטרון העברי הרשמי הראשון בתל אביב, שנקרא "התיאטרון העברי בארץ ישראל". להקה זו כללה שחקנים בולטים ובהם מרים ברנשטיין-כהן, ארי קוטאי ומאיר תאומי. המיזם עבר בהמשך להוות את "התיאטרון הדרמטי" בניהולה של ברנשטיין-כהן; עם זאת, בשל קשיים מערכתיים בביצוע מוצלח של רפרטואר קלאסי, המוסד פנה בסופו של דבר לכיוון הבידור הקל. בשנת 1923, קבוצה של חמישה שחקנים מהתיאטרון הדרמטי עקרה לגרמניה כדי לעבור הכשרה רשמית באמנויות הבמה תחת חסותו של מקס ריינהרדט. עם חזרתם לאזור בשנת 1926, הם הקימו יחד את "תיאטרון ארץ ישראל" לצד הבמאי מנחם גנסין. התמורות הפרסונליות נמשכו כאשר בשנת 1927 פרשו כמה מבצעים ממוסד זה כדי להקים תיאטרון סאטירי מתמחה בשם "הקומקום", שפעל תחת הנהגתו של אביגדור המאירי. צמיחת תיאטרון הפועלים וההתרחבות שלפני קום המדינה (שנות ה-20 עד שנות ה-40 של המאה ה-20) שנת 1925 עמדה בסימן הקמתו של תיאטרון הפועלים של ההסתדרות, המוכר בשם "אוהל", אשר נוסד על ידי משה הלוי. המנדט הסוציו-תרבותי המפורש של "אוהל" היה לספק נגישות תיאטרונית באיכות גבוהה למעמד הפועלים תוך העלאת הפקות המיושרות עם האידיאולוגיה הציונית-סוציאליסטית. הרפרטואר שילב סצנות תנ"כיות שפורשו מחדש דרך פריזמת המוסר הסוציאליסטי, כפי שהודגם ב"ירמיהו" מאת סטפן צוויג ו"יעקב ורחל" מאת קרשניקוב. תיאטרון "אוהל" נותר פעיל מבחינה תרבותית עד שנות ה-60, וזכה לשבחים נרחבים על הפקות כמו "החייל האמיץ שווייק" בכיכובו של השחקן הנודע מאיר מרגלית. חברים בולטים נוספים בלהקה היו אברהם חלפי ויעקב איינשטיין, בעוד נחום בנארי בלט כאחד המחזאים המקוריים הבולטים של המוסד. יתרה מכך, המשורר והכותב הדגול נתן אלתרמן תרם ל"אוהל" על ידי תרגום מחזות קלאסיים מהבמה הצרפתית, ובהם "החולה המדומה" מאת מולייר. במהלך שנות ה-30, זרם המהגרים של העלייה החמישית הביא עמו נפח עצום של שחקנים, במאים ואנשי תיאטרון מהעולם דובר הגרמנית לארץ ישראל. הגירה זו זירזה את שגשוגם של עשרות חללי הופעה, החל מבמות דרמטיות קלאסיות ועד לקברטים אינטימיים, אם כי רבים מהמתקנים הקטנים הללו התבררו כקצרת ימים. בשנת 1931 העתיקה להקת תיאטרון "הבימה" את פעילותה לצמיתות ממוסקבה לתל אביב. עם הזמן, סינתזת הרקעים המגוונים של המחזאים, השחקנים, הבמאים והמפיקים הקלה על מיזוג המסורות האירופיות הזרות עם אלמנטים מקומיים, מה שהוביל להתגבשותה ההדרגתית של שפה תיאטרונית ישראלית ייחודית. בשנת 1944 הקים משה ואלין את התיאטרון הקומי "לי-לה-לו", מיזם שהתמחה במבחר מגוון של מחזות סאטיריים קלים ויצירות מוזיקליות. התכנים הליריים להפקות אלו נכתבו בעיקר על ידי אברהם שלונסקי ונתן אלתרמן, והביצועים זכו לפופולריות רבה בזכות זמרות תימניות, ובראשן שושנה דמארי. במקביל, התיאטרון הסאטירי המקדים "המטאטא" המשיך בפעילותו לצד מופעי רוויו עכשוויים חדשים אלו. המסגרת המוסדית העכשווית והלהקות הגדולות בעת המודרנית, נוף התיאטרון הישראלי השיג אינטגרציה עולמית. להקות מקומיות רבות עורכות באופן קבוע סיורי הופעות במזרח ובמערב אירופה כמו גם בארצות הברית, תוך השתתפות בפורומים בינלאומיים יוקרתיים כגון פסטיבלי אדינבורו וברלין. במקביל, הרכבים מקומיים חצי-מקצועיים וחובבים נותנים מענה לאוכלוסיות הדוברות שפות מיעוט על ידי ביצוע רפרטואר באנגלית וברוסית. הקנון הדרמטי המקומי מוגדר על ידי מחזאים בעלי הכרה עולמית, ובהם חנוך לוין ואפרים קישון המנוחים, לצד יהושע סובול והלל מיטלפונקט. Theater Theater צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו סופרים מספרים - שלמה ניצן 30:09 צפייה בסרטון מציג עכשיו קומדיה-סעיד-וסעידה-אהרון-עדן-חלק-1.flv 06:11 צפייה בסרטון מציג עכשיו הרפתקה בעיירה - המחזמר של בצלאל המספר 46:30 צפייה בסרטון מציג עכשיו הניצול - דרמה ישראלית - תיאטרון באר שבע 01:18:37 צפייה בסרטון

רפרטואר הרפרטואר הוא מאגר מקיף של נכסי המורשת וההיסטוריה של ישראל, המיועד להעמקת ההבנה של הקהילות השונות ולזיהוי ביטויים תרבותיים ייחודיים בתוכן. המורשת התרבותית הבלתי-מוחשית כוללת אמנויות במה, מסורות שבעל-פה, מנהגים חברתיים, מסורות דתיות, אומנות מסורתית וההיסטוריה שלהן. באמצעות תיעוד זה ניתן לזהות אלמנטים תרבותיים מגוונים וליצור מרשם כולל של משאבי תרבות והיסטוריה. תהליך זה, הכולל חקר מלאכות יד מסורתיות, תורם להבנה רחבה יותר של טקסים, אירועים חגיגיים וידע מסורתי הנוגע לטבע וליקום. המלאי התרבותי מהווה נקודת מוצא לתכנון אסטרטגי בתחום התרבות, ומסייע במיפוי הקהילות והמשאבים שברשותן. מעבר לכך, פיתוח המלאי משמש כלי קהילתי רב-עוצמה, המאפשר להכיר את חברי הקהילה, לזהות את כישוריהם וכישרונותיהם הייחודיים, ולחבר אותם לתוכניות ולשירותים הנמצאים בלב העשייה הקהילתית. מסורות שבעל פה המסורות והביטויים שבעל פה משלבים צורות לשוניות וביצועיות כגון פתגמים, סיפורי עם, אגדות, שירה אפית, תפילה, שירים ומשחקים דרמטיים. בעלי המלאכה בעלי מלאכה העוסקים במסורת חיה ובמיומנויות שעוברות מאדם לאדם לאורך דורות. זה כולל בגדים, כלי חרס, כלי נגינה ופריטים דתיים. אמנויות הבמה אמנויות הבמה נעות בין מוזיקה ווקאלית ואינסטרומנטלית מסורתית ועד לריקודי עם ותיאטרון. זה כולל כלי נגינה, מסכות, תלבושות וקישוטי גוף אחרים. ידע על הטבע זה כולל ידע, ידע מקצועי, מיומנויות, פרקטיקות וייצוגים אקולוגיים וסביבתיים מסורתיים שקהילות מפתחות באמצעות האינטראקציה שלהן עם הטבע. פרקטיקות חברתיות מנהגים חברתיים כוללים אירועים חגיגיים, מסורות דתיות, פסטיבלים דתיים, מסורות קולינריות, חגים רשמיים, טקסים, חתונות, הלוויות, משחקים מסורתיים וספורט. קהילות קהילות הן קבוצות של מתרגלים היוצרים, מתחזקים ומעבירים מסורות חיות, ביטויים בעל פה, מנהגים חברתיים ומלאכות מסורתית מדור לדור.

ידע של הטבע ידע ופרקטיקות הנוגעות לטבע וליקום הם אחד מתחומי המורשת התרבותית הבלתי מוחשית (ICH) כפי שהוגדרה באמנת אונסק"ו לשמירת המורשת התרבותית הבלתי מוחשית משנת 2003. תחום זה כולל את הידע, הידע, המיומנויות, הפרקטיקות והייצוגים שקהילות, קבוצות ולפעמים יחידים מפתחים באמצעות האינטראקציה שלהם עם הסביבה הטבעית והיקום סביבם. הוא כולל: ידע אקולוגי/סביבתי מסורתי: הבנה של מערכות אקולוגיות, דפוסי מזג אוויר, עונות ומחזורים טבעיים שעברו מדור לדור. רפואה מסורתית ושיטות ריפוי: ידע על צמחי מרפא ותרופות קוסמולוגיות ותפיסות עולם: מערכות ידע על היקום וגופים שמימיים פסטיבלים ומנהגים הקשורים לטבע: טקסים הקשורים לחקלאות או לתופעות טבע ידע קולינרי מסורתי: כולל דרכי אוכל בנות קיימא הקשורות לסביבות מקומיות ניהול אקולוגי מסורתי: שיטות ניהול קרקע, מים ומשאבים (מערכות השקיה, טכניקות חקלאות בנות קיימא) אסטרונומיה וידע קלנדרי: מערכות מסורתיות למעקב אחר זמן ועונות (לוחות שנה חקלאיים או מחזורי ירח) . לישראל מספר מסורות הנכללות בתחום זה, המשקפות את הקהילות המגוונות החיות באזור: ידע חקלאי מסורתי טכניקות חקלאות מדורגות: טרסות חקלאיות עתיקות באזורים הרריים (למשל, סביב ירושלים והגליל), חלקן בנות אלפי שנים, המשמשות לגידול זיתים, ענבים וירקות. ייצור שמן זית מסורתי: ידע על גידול זיתים, תזמון קציר וטכניקות כבישה שעברו מדור לדור בין קהילות יהודיות וערביות כאחד ידע מסורתי בגידול גפנים וייצור יין: טכניקות חקלאות יבשה/מדברית, שיטות נבטיות עתיקות לאיסוף מים וחקלאות מדברית, שעדיין נלמדות ומיושמות באופן חלקי כיום. ניהול מים מסורתי בורות מים עתיקים ומערכות איסוף מים: ידע על טכניקות איסוף מי גשמים ששימשו היסטורית ברחבי האזור ידע מסורתי בהשקיה: טכניקות המותאמות לתנאים צחיחים וחצי צחיחים רפואה מסורתית וריפוי מסורות רפואה עממית יהודית: הובאו על ידי קהילות יהודיות שונות בתפוצות, לכל אחת שיטות צמחי מרפא וריפוי ייחודיות רפואה צמחית מסורתית ערבית ודרוזית: שימוש בצמחים מקומיים למטרות רפואיות ובריאות. ידע בדואי מסורתי ניווט מדברי וידע הישרדותי: קריאת כוכבים, דפוסי רוח ושטח בנגב תחזית מזג אוויר בדואית מסורתית: ניבוי גשם ושינויים עונתיים המבוססים על סימנים טבעיים (התנהגות בעלי חיים, צמיחת צמחים, תצורות עננים) ידע בגידול גמלים: גידול, רעיית גמלים וניצול גמלים להובלה, חלב ומוצרים אחרים רפואה צמחית מסורתית: שימוש בצמחי מדבר למטרות ריפוי ידע אקולוגי הקשור לאוהלים בדואים מסורתיים: הבנת דפוסי נדידה עונתיים (בעקבות מקורות מים ורעייה) מסורות קולינריות הקשורות לטבע ליקוט מסורתי של צמחי בר אכילים ידע על אפיית לחם מסורתית וידע על דגנים ידע קלנדרי ואסטרונומי מסורות לוח השנה הירחי היהודי: שיטות היסטוריות לקביעת לוח השנה העברי על סמך תצפיות ירח, חגים חקלאיים (סוכות, שבועות, פסח) הקשורים למחזורי קציר חוקים ומנהגים חקלאיים יהודיים מסורתיים הקשורים לארץ ישראל: כגון שמיטה, ומחזורים חקלאיים אחרים המבוססים על התורה המשקפים מערכת ידע עתיקה על אדמה, מנוחה וקיימות. לוחות שנה ירחי/עונתיים בדואים וערביים לחקלאות ולרועים אתרי טבע קדושים מקומות, אירועים ועונות קדושים: אתרים שונים נחשבים קדושים ומשמעותיים עבור המסורות הדתיות השונות בישראל. .

בעלי המלאכה אומנות מסורתית היא תחום מוכר של מורשת תרבותית בלתי מוחשית. מדובר במיומנויות, בידע ובטכניקות הכרוכים בייצורן, במסורת החיה שעוברת מאדם לאדם, יותר מאשר במוצר המוגמר היושב במוזיאון. זה מכסה: כלים וטכניקות מסורתיות: הידע של חומרים, שיטות וכלים המשמשים ליצירת חפצים בעבודת יד מיומנויות מועברות דרך חניכות: לעתים קרובות מאמן לחניך, בתוך משפחות או קהילות, לאורך דורות חפצים שנעשו לחיי היומיום, לשימוש פולחני או סמלי: בגדים, טקסטיל, כלי חרס, תכשיטים, כלי נגינה, כלים, פריטים דתיים הידע שמאחורי המלאכה: הבנת חומרים (עץ, חימר, מתכת, סיבים, אבן), מיקורם בר-קיימא והתאמת טכניקות לאורך זמן. אומנות מסורתית נוגעת בעיקר למיומנויות ולידע הכרוכים במלאכה ובמוצרי המלאכה. ניסיונות ההגנה מתרכזים בעידוד אומנים להמשיך לייצר מלאכה ולהעביר את כישוריהם וידעם לאחרים, במיוחד בתוך הקהילות שלהם. ישנם ביטויים רבים של אומנות מסורתית: כלים; ביגוד ותכשיטים; תלבושות ואביזרים לפסטיבלים ואמנויות הבמה; אומנות דקורטיבית וחפצי פולחן; כלי נגינה וכלי בית וצעצועים, הן לשעשוע והן לחינוך. מטרת השמירה היא להבטיח שהידע והמיומנויות הקשורים באומנות מסורתית יועברו לדורות הבאים, כך שניתן להמשיך לייצר מלאכת יד בתוך הקהילות שלהם, לספק פרנסה ליוצריהם ולשקף יצירתיות. למסורות מלאכה רבות יש מערכות עתיקות יומין של הדרכה והתלמדות. ניתן לחזק שווקים מקומיים ומסורתיים למוצרי יצירה, ובו בזמן ליצור שווקים חדשים. אנשים רבים ברחבי העולם נהנים מחפצים בעבודת יד החדורים בידע המצטבר ובערכים התרבותיים של אנשי המלאכה . ככל שהטכנולוגיה והגלובליזציה מתקדמים, עשרות עבודות אומנות מסורתיות נלחמות כדי לשרוד. העולם הזה השתנה באופן דרמטי, כאשר מוצרים בינלאומיים נכנסו לשוק הישראלי והעסקים המקוונים הבינלאומיים שינו עוד יותר את התעשייה. מגוון גדול של מלאכת יד מיוצר במדינת ישראל, החל מייצור חפצים הממלאים תפקיד פונקציונלי בטקסים דתיים או בחיי היום יום ועד לפריטים המשרתים מטרה דקורטיבית גרידא. כמו בכל יעדי התיירות המרכזיים בעולם, רבות מיצירות המלאכה המיוצרות בישראל מכוונות למבקר מעבר לים. מורשת המלאכה של העם היהודי חזקה במיוחד. לפי תורת התלמוד אין די בציות למצוות; צריך גם לייפות את הטקס עם יצירות אמנות. מסיבה זו נודעה ישראל בייצור יודאיקה כמו חנוכיות, מזוזות, כיפות ועוד פריטי פולחן, העשויים להפליא במתכות יקרות ונמכרים בחנויות תכשיטים מתמחות בכל מרכז אוכלוסייה. במהלך השנים הראשונות של תקופת המנדט הבריטי תכשיטי מתכת ישראלים הפכו מזוהים מאוד עם זה של העדה התימנית. מאז שנות ה-30 הייתה ההשפעה הגוברת של בתי הספר האירופיים. היסודות של ייצור הקרמיקה המודרני הונחו במהלך שנות ה-30 וה-40 עם נהירת גל של קדרים גרמנים, שהקימו אולפנים בערים שונות. מאז אותו זמן נעשה שימוש בחימר בפיסול ובציורי קיר קרמיים, וכן ממלא תפקיד דקורטיבי חשוב בחברה העירונית. בין הקרמיקאים המובילים ניתן למצוא את לידיה זבדסקי, הילדה מרום, מגדלנה חפץ, נורה כוכבי, נעמי ביטר, מוד פרידלנד ומאירה אונה. מלאכות חשובות נוספות המיוצרות בקרב הקהילות היהודיות בישראל כוללות ייצור אריגה וייצור טקסטיל, עבודות עץ ועבודות עור. מסורות חזקות של כלי זכוכית, רקמה אתנית, כלי סל וגילוף בעץ זית נשמרות בקרב הקהילות הערביות בישראל. כל מסורות המלאכה הללו מיוצגות ביריד האומנויות והמלאכה הבינלאומי חוצות היוצר המנוהל באופן מסחרי, שמתקיים מדי אוגוסט מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

מורשת מוזיקה עממית ישראלית. שירה בציבור ישראלית. שימור שירים עבריים. מוזיקה תימנית יהודית. מוזיקה ספרדית. מוזיקת ​​כלייזמר. מוזיקה מזרחית. מנגינות מסורתיות ערביות-ישראליות. מורשת מוזיקלית יהודית-עיראקית. שירי רועים ישראליים. אתנומוזיקולוגיה יהודית. שירים עבריים. מוזיקה בדואית. מורשת מוזיקלית קיבוצית. מוזיקה עממית המוזיקה של ישראל היא שילוב של מסורות מוזיקה יהודית ולא-יהודית שחברו יחד במהלך מאה שנים ליצירת תרבות מוזיקלית ייחודית. במשך כמעט 150 שנה, מוזיקאים חיפשו אלמנטים סגנוניים מקוריים שיגדירו את הרוח הלאומית המתהווה. בנוסף ליצירת סגנון וסאונד ישראלי. יצירותיהם של מלחינים קלאסיים ישראלים בוצעו על ידי תזמורות מובילות בעולם. המוזיקה בישראל היא חלק בלתי נפרד מהזהות. "שירים בציבור היו בילוי נפוץ, והיוו עבורם כוח בהגדרת זהותם", כתב נתן שחר. מהגרים יהודים מאירופה, אסיה, המזרח התיכון וממקומות אחרים הביאו איתם את המסורות המוזיקליות שלהם, ממזגים ויצקו אותם לצליל ישראלי חדש. המאמצים הראשונים ליצור קורפוס מוזיקלי המתאים לישות יהודית חדשה היו ב -1882 . זו הייתה השנה של העליה הראשונה , גל של עולים יהודים מחפשים ליצור מולדת לאומית בפלסטין נכתבו שירים עבור התנועה הלאומית הזו, ציוני תנועות נוער בגרמניה ובמקומות אחרים הוציאו ספרי שירים, תוך שימוש במנגינות גרמניות מסורתיות ואחרות עם מילים חדשות שנכתבו בעברית. דוגמה לכך היא השיר שהפך להמנון הלאומי של ישראל, " התקווה ". המילים, מאת המשורר העברי נפתלי הרץ אימבר , מבטא את כמיהתו של העם היהודי לשוב לארץ ציון. המנגינה היא מנגינה עממית מזרח אירופאית פופולרית. בשנת 1895 הקימו מהגרים יהודים את התזמורת היהודית הראשונה בעיירה של ראשון לציון , וניגנו קלאסיקות קלות ומרצים. אברהם צבי אידלסון , חזן מיומן מרוסיה ומוסיקולוג, שחי בירושלים בשנת 1906 , במטרה ללמוד ולתעד את הנגינה של הקהילות היהודיות השונות שם. באותה תקופה היו בירושלים מספר מובלעות יהודיות, לתימנים, חסידים, סורים וקבוצות אתניות יהודיות נוספות. אידלסון תיעד בקפידה את השירים והניבים המוזיקליים של הקבוצות הללו. לאידלזון הצטרפו עוד כמה מוזיקאים ואתנומוסיקולוגים בעלי הכשרה קלאסית, כולל גרשון אפרוס ב-1909, ולאחר מכן, יואל אנגל ב-1924. כמו אידלסון, פעל אנגל להפצת מנגינות וסגנונות אתניים מסורתיים לציבור היהודי הרחב. ה בעלייה השנייה , החל משנת 1904 , נרשמה עלייה בלחן של שירים מקוריים של מהגרים יהודים. בין המלחינים הראשונים של שירי עם היו חנינא קרצ'בסקי ("בשדמות בית לחם"), ו דוד מערבי ("שירה הנוער"). במהלך 30 השנים הבאות, החלו מלחינים יהודים לחפש אופנים קצביים ומלודיים חדשים שיבדו את שיריהם מהמוזיקה האירופית המסורתית. מובילי תנועה מוזיקלית זו היו מתתיהו שלם ("ודוד יפה עינים", "שיבולת בשדה"), ידידיה אדמון ("שדמתי"), המלחין מנשה רבינא, מארק לברי ("שיר העמק", "כיתתנו בליילה צודת"), מרדכי זעירא ("חיו לילות", "לילה לילה", "שני שושנים") ועוד. עמנואל זמיר עבד בשנות ה-40 וה-50 בז'אנר המכונה "שירי רואים" (שירי רועים). הוא שילב מוזיקה בדואית עם מילים בסגנון תנ"ך, לעתים קרובות בליווי המקליט. התנועה ליצירת רפרטואר של שירים עבריים, אשר השפיעה על הספרות, התיאטרון והגרפיקה של התקופה וכן על המוזיקה - היה לחפש שורשים תרבותיים של האומה הישראלית החדשה בתרבות העברים הקדומים של התנ"ך. המאפיינים של הסגנון העברי החדש, טען המלחין יצחק אדל , הם "שרידי הזמר העברי הקדום שנאבקו לשרוד את שנות הפזורה. הסתדרות העובדים , שלפני הקמת מדינת ישראל שימשה רבים מתפקידי ממשלה, הקימה את "מרכז התרבות", שהוציאה ספרי שירים רבים, וסבסדה חיבור יצירות של מלחינים עבריים. שירים פומביים עודדו באופן פעיל. ה קיבוץ תנועות חילקו זמרים וקבעו את הסינגאלונג כאירוע יומיומי מרכזי בחיי הקיבוץ. שירים בציבור נתפסו גם כדרך ללמד עברית לעולים חדשים מאירופה ומאוחר יותר מארצות המזרח התיכון. גם הרדיו הממלכתי היה כוח רב בקידום השיר העברי, התחנות ליזום פרויקטים מיוחדים לשימור מורשת השיר הישראלי ולעידוד כתיבה והקלטה של מוזיקה 'אותנטית'. מוזיקה יהודית תימנית מוזיקה יהודית מזרחית מוזיקה ערבית ישראלית מוזיקת כליזמר מוזיקה ספרדית מוזיקה יהודית עיראקית Songs of Israel Songs of Israel צפייה בסרטון שיתוף כל הערוץ הסרטון הזה פייסבוק טוויטר פינטרסט טאמבלר העתקת הקישור הקישור הועתק Search videos חיפוש סרטון... מציג עכשיו Naomi Shemer - "Horchat Eucalyptus" - חורשת האקליפטוס 03:28 צפייה בסרטון מציג עכשיו Erev shel shoshanim ערב של שושנים (live in France, 1966) 02:45 צפייה בסרטון מציג עכשיו Shuly Nathan + Shay Tochner - Mi Haish 02:14 צפייה בסרטון מציג עכשיו Shuly Nathan + Shay Tochner + Shmuel Elbaz - ANA ELI 05:31 צפייה בסרטון

אמנויות הבמה אמנויות הבמה נעות בין מוזיקה ווקאלית ואינסטרומנטלית מסורתית, ריקודי עם ותיאטרון ועד פנטומימה, שירים ועוד, כולל טקסים, אירועים חגיגיים או מסורות בעל פה. האירועים בהם מבוצעת מוזיקה מגוונים: חגיגות, חתונות וכל מיני סוגי בידור כמו גם אירועי חברה רבים אחרים. בתחום אומנויות הבמה, נכללים כלי נגינה, מסכות, תלבושות וקישוטי גוף אחרים המשמשים בריקוד, וכן תפאורה ואביזרים של תיאטרון. אמנויות הבמה מוצגות לעתים קרובות במקומות ספציפיים; כאשר חללים אלה קשורים קשר הדוק להופעה, הן נחשבות למרחבים תרבותיים. צורות רבות של אמנויות הבמה נמצאות תחת איום כיום. ככל שפרקטיקות תרבותיות הופכות לסטנדרטיות, פרקטיקות מסורתיות רבות ננטשות. מוזיקה, מחול ותיאטרון הם לעתים קרובות מאפיינים מרכזיים של קידום תרבותי. אף על פי שתיירות יכולה לתרום להחייאת, היא יכולה גם להיות בעלת השפעה מעוותת, ולעתים קרובות צורות אמנות מסורתיות הופכות לסחורות בשם הבידור, תוך אובדן של צורות חשובות של ביטוי קהילתי. מסורות מוזיקה רבות הותאמו לצורות תיווי מערביות, כך שניתן להקליט אותן או למטרות חינוך, אך תהליך זה עלול להיות הרסני. אמצעי הגנה לאמנויות הבמה המסורתיות צריכים להתמקד בעיקר בהעברת ידע וטכניקות, בנגינה ובבניית כלים ובחיזוק הקשר בין המאסטר לחניך. יש לחזק את הדקויות של שיר, את תנועות הריקוד ואת הפרשנויות התיאטרליות. ניתן גם לחקור, להקליט, לתעד, ניתן גם לחקור, להקליט, לתעד, לקטלג ולארכב הופעות. תהליך הדיגיטציה מאפשר זיהוי ורישום מלאי של מסמכים כראוי. מדיה ומוסדות תרבותיים יכולים גם למלא תפקיד מכריע בהבטחת קיומן של צורות מסורתיות של אמנויות הבמה על ידי פיתוח קהל והעלאת המודעות בקרב הציבור הרחב. שימור אמנויות הבמה עשוי לכלול גם שיפורים בהכשרה ובתשתיות כדי להכין כראוי את הצוות והמוסדות לשימור מלוא מגוון אמנויות הבמה. ריקודי עם מוזיקת פולק תיאטרון

לקורס להכשרת מדריכים לריקודי עם, אנחנו מייחסת חשיבות להנחלת המורשת התרבותית הישראלית. ריקודי עם הם חלק חשוב מהמסורת של מדינת ישראל. מקורותיו הרבים שאובים מהתרבויות השונות ומהמאפיינים החברתיים של המדינות שבהן חיו היהודים, שהפכו ברבות השנים לריקודים של מספר רב של רקדנים ברחבי הארץ ולנציגי התרבות הישראלית. סדנאות וקורסים לריקודי עם ישראליים פרויקט קורסי ריקודי עם ישראליים שמירה על המסורות החיות של הקהילות המגוונות בישראל באמצעות תנועה, מוזיקה וסיפורים. ישראל היא מדינה המכילה תערובת של תרבויות שונות. לכל קבוצה יש ריקודים משלה שעברו מדור לדור. הם הרבה יותר מריקודים; הם תיעוד חי של היסטוריה, הגירה, דת וזהות. רבים מהריקודים הללו נמצאים בסכנת הכחדה עקב פטירתם של דורות קודמים. קורס זה תוכנן על מנת למנוע אירוע כזה. מטרתנו היא להכשיר את הדור הבא של מורי ריקודי עם שיישאו מסורות אלו קדימה, בצורה מדויקת, מכבדת ועם הבנה תרבותית עמוקה. אודות ICH-ישראל ICH-ישראל מחויבת להגנה על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל, בהתבסס על העקרונות המפורטים באמנת אונסק"ו משנת 2003, הכוללים מסורות בעל פה, אמנויות הבמה, מנהגים חברתיים, טקסים ומלאכות יד מסורתית. ריקודי עם מהווים את ליבה של משימה זו משום שמדובר במורשת חיה ומוחשית שניתן לחוות דרך הפיזיות של האדם. קורס זה הוא אחד הפרויקטים המובילים שלנו וכולל עבודה עם מומחי מסורות ריקודי עם המחנכים מורים חדשים. מה מייחד את הקורסים והסדנאות שלנו תוכנית זו בנויה סביב העברה ישירה ממומחים מהקהילה ורקדנים מומחים, כולל: מומחי ריקודי עם ישראלים: ריקודי עם ממקורות מגוונים, ריקודים תנ"כיים, ריקודי ילדים, ריקודי זוג, ריקודי מעגל וריקודים בכוריאוגרפיה לפסטיבלים. מומחי ריקוד תימן: ריקודים אלה בוצעו באופן היסטורי בחתונות ובחגיגות דתיות ומאז הפכו לעמוד יסודי בריקודי העם הישראליים. מומחי ריקוד כורדי: ריקודים עוצמתיים המשקפים את המורשת הכורדית-יהודית מומחי ריקוד צ'רקסי: מסורת ריקוד נשמרה על ידי הקהילה הצ'רקסית בישראל מומחי ריקוד ערבי: דבקה ומסורות אחרות שחולקות את הקהילות הערביות, הבדואיות והדרוזיות בישראל ריקודים חסידיים מקוריים: צורת ביטוי רוחנית ייחודית ביהדות האורתודוקסית. וקהילות נוספות כל מסורת תילמד על ידי אלה שחיים אותה באמת, לא רק אלה שלמדו אותה. מבנה הקורס פורמט: קורס פיזי בירושלים עם הסמכת משרד החינוך (200 שעות + התנסות עצמית) קורס היברידי (50 שעות לימוד פנים אל פנים / 150 שעות לימוד מקוון + 40 שעות של התנסות עצמית מעשית) עם הסמכת CID תוכן: יסודות תרבותיים והיסטוריים: הסיפור שמאחורי כל מסורת ריקוד סדנאות טכניקה: בהנחיית רקדנים וכוריאוגרפים מהקהילה מתודולוגיית הוראה: כיצד ללמד קבוצות גיל ורמות מיומנות מגוונות מוזיקה וקצב: הבנת הכלים והשירים שמאחורי התנועה פרקטיקום: מפגשי הוראה מודרכים ומעורבות קהילתית פרויקט הסמכה: תיעוד והצגת מסורת לבחירת התלמיד מי צריך להצטרף רקדנים המעוניינים להתמחות במורשת העם הישראלית מנהיגי תנועות נוער וקהילתיות מחנכים תרבותיים ורכזי תוכניות כל מי שמתלהב משימור מורשת בלתי מוחשית דרך הגוף והקהילה מורי בית הספר אין צורך ברקע במסורת אחת; גיוון המשתתפים מחזק את העברת הידע. מה יוכלו בוגרים לעשות ✔ ללמד ריקודים אותנטיים מקהילות תרבותיות ישראליות מרובות ✔ להסביר את ההקשר התרבותי, ההיסטורי והחברתי שמאחורי כל מסורת ✔ לעצב מערכי שיעור מותאמים לגיל ולקהילה ✔ לשמש כשגרירים של שימור מורשת תרבותית בלתי מוחשית ✔ לקבל הסמכת מורה מוסמך לריקודי עם מטעם ICH-ישראל למה זה חשוב עכשיו כל ריקוד שלא נלמד הוא ריקוד בסכנת היעלמות. על ידי הכשרת מורים כיום, אנו מבטיחים כי: ילדים ממשיכים ללמוד את הריקודים שסביהם וסבתותיהם רקדו קהילות מיעוטים ומהגרים רואות את מורשתן מוערכת ומשותפת הפסיפס התרבותי של ישראל נותר תוסס, גלוי וחי על במות, בבתי ספר ובחגיגות צרו קשר

חגי המדינה יום העלייה יום העלייה הוא חג לאומי ישראלי הנחגג מדי שנה בעשירי בניסן ונקיים גם בבתי הספר בז בחשוון, לציון האירועים ההיסטוריים של כניסת העם היהודי לארץ ישראל. תנ"ך, שקרה בעשירי בחודש העברי ניסן. החג נוסד כדי להכיר בעלייה, עלייה למדינת היהודים, כערך ליבה של מדינת ישראל, ולכבד את תרומתם המתמשכת של עולים ("מהגרים יהודים") לחברה הישראלית. יום השואה יום הזיכרון לשואה ולגבורה (יום הזיכרון לשואה ולגבורה), הידוע בארץ ובחו"ל כיום השואה, מצוין כיום הזיכרון של ישראל לכשישה מיליון יהודים שנספו בשואה כתוצאה מהפעולות שבוצעו. על ידי גרמניה הנאצית ומשתפי הפעולה שלה, ולמען ההתנגדות היהודית באותה תקופה. בישראל זהו יום זיכרון לאומי. הוא מתקיים ב-27 בניסן. יום הזיכרון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולניפגי עולות העיווה (יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה), הוא יום הזיכרון הרשמי של ישראל, שנחקק בחוק בשנת 1963. בעוד יום הזכרון נחנך באופן מסורתי לחיילים שנפלו, הורחבה ההנצחה גם לאזרחים קורבנות טרור. היא מתקיימת ב-3 באייר. יום העצמאות יום העצמאות הוא היום הלאומי של ישראל, לציון מגילת העצמאות הישראלית בשנת 1948. היום מצוין בטקסים ומצוות רשמיים ולא רשמיים. מכיוון שישראל הכריזה על עצמאות ב-14 במאי 1948, שהתכתבה עם התאריך העברי באייר באותה שנה, נחגג יום העצמאות במקור באותו תאריך. עם זאת, כדי להימנע מחילול שבת, ניתן להנציח אותו יום או יומיים לפני ה' באייר או אחריו אם חל סמוך מדי לשבת היהודית.

חדשות חדשות אחרונות אנו שמחים להשיק את דף החדשות שלנו, בו תוכלו ללמוד עוד על חייו של מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל: על הפרויקטים, הקורסים והמסורות שאנו מבקשים לשמר. מורשת תרבותית בלתי מוחשית מורכבת ממנהגים חיים: שירים, ריקודים, שפות, מתכונים קולינריים, עבודות יד, טקסים, סיפורים ומנהגים רבים אחרים שעוברים מדור לדור. מורשת תרבותית בלתי מוחשית קיימת בקהילות שלה, והיא יכולה לשרוד רק באמצעות העברה. ICH ישראל הוא ארגון לא ממשלתי שנוסד על ידי מתנדבים, אשר מפתח את פעילותו ושיתופי הפעולה שלו בימים אלה. ניתן למצוא כאן: הודעות בנוגע לקורסים ואירועים שלנו מידע על הקהילות ונושאי המסורת חדשות אונסק"ו וחדשות מקהילת ICH הבינלאומית אפשרויות להפוך לחבר, להתנדב ולתורם האם אתה רוצה להישאר איתנו בקשר? הירשם לניוזלטר שלנו או צרו קשר עם הצעה לתעד את המסורת. הביאנלה השביעית בירושלים נפתחת לחקר זיכרון ושחזור הביאנלה בירושלים, הפלטפורמה הבינלאומית הגדולה ביותר המוקדשת לאמנות יהודית עכשווית, פותחת את שעריה ב-21 מקומות שונים בירושלים. הנושא המרכזי של השנה, "De Profundis", מפגיש למעלה מ-250 אמנים ישראלים ובינלאומיים הפרושים ב-42 תערוכות עכשוויות ייחודיות. המארגנים מדגישים כי יוזמה עירונית זו, בת שבעה שבועות, משמשת כפלטפורמה קהילתית עמוקה, המשתמשת באמנויות חזותיות, מיצבים ודיונים קבוצתיים כדי לנווט בין זיכרון, זהות רוחנית והתחדשות תרבותית באמצעות ביטוי קולקטיבי. התערוכה מוצגת במוסדות מרכזיים בעיר, כולל מוזיאון מגדל דוד בירושלים וגלריית המפעל למידע נוסף אלפי אגדות חיות: מורשת ארכיון סיפורי העם הישראלי ישראל היא ביתו של אוסף סיפורי העם היהודי הגדול ביותר בעולם. ארכיון סיפורי העם הישראלי (IFA) מאחסן יותר מ-24,000 סיפורים עם שונים. סיפורים אלה, רחוקים מלהיות היסטוריה סטטית, מייצגים את הזיכרונות התוססים של למעלה מ-25 קהילות אתניות שונות, כולל אשכנזים, ספרדים, מזרחים, דרוזים, בדואים ופולקלור ערבי. בארכיון סיפורי העם הישראלי, אנו חוגגים כיצד אגדות קדושות ומסורתיות אלה ממשיכות לבנות זהות קהילתית, ומקשרות את דור מספרי הסיפורים לעולם הדיגיטלי של ימינו. רוצים לעזור לשמר סיפור? ניתן למלא את הטופס בדף ההגנה . למידע נוסף בניית המלאי הלאומי של ICH: שתפו את המסורות שלכם מורשת תרבותית בלתי מוחשית ממוקדת בקהילה; משמעותה האמיתית נובעת ישירות מהקהילות המקיימות אותה וחיות אותה מדי יום. ICH ישראל מפתחת כעת רשימה מקוונת מקיפה המשתרעת על פני תחומים כגון מסורות קולינריות, מנהגים חברתיים, אומנות מסורתית וביטויים בעל פה. אנו מזמינים נושאי מסורת, חוקרים וקבוצות מקומיות מכל הרקעים בישראל לשתף איתנו פעולה. עזרו לנו לתעד עדויות אישיות ולשמור על הפסיפס התרבותי הייחודי של הקהילה שלכם. צרו איתנו קשר כדי לשתף את הסיפור שלכם או להציע אלמנט תרבותי. מלאו את הטופס שימור המורשת הלשונית שלנו במרכז למורשת התרבות הבלתי מוחשית של ישראל, שמירה על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית הולכת יד ביד עם שימור השפות הייחודיות שנשאו את סיפורינו במשך מאות שנים. אנו מפתחים תוכניות מחקר ותיעוד ייעודיות המתמקדות בשפות מסורתיות כמו יידיש, לדינו וערבית-יהודית, לצד המסורות שבעל פה של הקהילות האתיופיות, התימניות, הדרוזיות, הבדואיות והצ'רקסיות. השפה היא כלי למוזיקה עממית, מנהגים דתיים ושירה. על ידי הקלטת נושאי מסורת ותיקים, המרכז שלנו מבטיח שקולות ייחודיים אלה ימשיכו להעשיר את הנוף התרבותי של ישראל. האם אתה דובר ניב מסורתי או מכיר מישהו שכן? צור איתנו קשר כדי שנוכל לתעד אותו. צרו קשר הירשמו לניוזלטר שלנו דוא"ל שלח ניוזלטר מהדורה מיוחדת באנגלית Edition spéciale en français הוצא מיוחס ניוזלטר באנגלית ניוזלטר בצרפתית ניוזלטר בעברית השקת מרכז המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל אנו נרגשים להכריז רשמית על השקת ICH ישראל, יוזמה ללא מטרות רווח מתפתחת המוקדשת כולה לתיעוד, שימור והעברת המסורות החיות העשירות של הקהילות המגוונות של ישראל. כעת, בשלב הפיתוח הבסיסי שלנו, צוות המתנדבים הנלהבים שלנו בונה באופן פעיל שותפויות מפתח, מקים את הממשל המנהלי שלנו ומכין תוכניות תרבות עתידיות. המשימה שלנו מקשרת את העבר עם ההווה והעתיד על ידי הבטחת שמסורות בעל פה, מוזיקה, ריקוד, טקסים ואומנות יישארו גלויים, מכובדים ונגישים לדורות הבאים. הישארו מעודכנים לעדכונים או לחצו על "הצטרפו" כדי להתנדב ולעצב איתנו את המסע הזה! הצטרפו אלינו בקרוב: קורסים חינוכיים לנושאי מסורת תרבותית חינוך והעברת ידע הם בליבת משימתנו. כחלק מפעילויותינו הקרובות, ICH ישראל מכינה קורסים וסדנאות חינוכיים ייעודיים המיועדים למנהיגי מורשת עתידית. בקרוב נפתח את ההרשמה לתוכניות הכוללות הסמכות כמורה לריקודי עם, מורה למוזיקה עממית ומפיקי תיאטרון. קורסים אלה נועדו לתמוך במחנכים ובנושאי מסורת בשמירה על תוססות ומוכרות מבחינה מבנית באמנויות הבמה ברחבי הארץ. 📨 הירשמו לניוזלטר שלנו למטה כדי להיות הראשונים לדעת מתי ההרשמה נפתחת! הירשם לניוזלטר שלנו דוא"ל שלח הירשם לניוזלטר שלנו איך להתערב בפרויקטים שלנו השתתפותכם חיונית כדי לעזור לנו לשמר המורשת התרבותית הבלתי מוחשית הישראלית. הצטרף כחבר הצטרפו אלינו התנדב צרו קשר עכשיו תורם עכשיו לתרום

Objectives of ICH-ISRAEL Research, identify, list, and classify elements of the intangible cultural heritage of Israel. מחקר "עריכת מלאי היא אחת המחויבויות הספציפיות המתוארות באמנת אונסק"ו לשמירה על המורשת התרבותית הבלתי מוחשית ובהנחיות התפעוליות ליישומה. המלאים הם חלק בלתי נפרד ממאמצי השמירה, שכן הם תורמים להעלאת המודעות למורשת זו ולחשיבותה עבור זהויות אינדיבידואליות וקולקטיביות כאחד. תהליך התיעוד של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית והנגשת המלאים לציבור יכול גם לעודד יצירתיות ותחושת ערך עצמי בקרב קהילות ויחידים, שבהם צמחו אותם ביטויים ומנהגים. בנוסף, המלאי מספק בסיס לגיבוש תוכניות מעשיות לשמירת המורשת הנוגעת בדבר... פיתוח ועדכון המלאי הוא תהליך מתמשך." https://ich.unesco.org/en/inventorying-intangible-heritage-00080 כדי לשמר את המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל, עלינו לפעול בתחומים הבאים: מחקר ותיעוד – ביצוע מחקרים מקיפים על מרכיבים קיימים של המורשת התרבותית הבלתי מוחשית בישראל, בחיי הקהילה המקומית, בקהילות יהודיות ברחבי העולם, בארכיוני ההיסטוריה היהודית, בארכיוני תולדות מדינת ישראל, בתנ"ך ובמסמכים היסטוריים נוספים הנוגעים לעם היהודי. פעילות זו שואפת לפתח רשת בינלאומית פעילה למחקר המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל. חוקרים ונציגי קהילות ישתפו פעולה כדי לקדם את יחסי הגומלין בין חברי הקהילה לבין גורמי המחקר. על המלאים והאינוונטרים הללו להיות מקיפים, יסודיים ושלמים ככל הניתן. זיהוי – תהליך הזיהוי כולל תיאור של מרכיב אחד או יותר מתוך המורשת התרבותית הבלתי מוחשית בתוך ההקשר הטבעי שלהם, תוך הבחנתם ממרכיבים אחרים. יש להגדיר היטב את נכסי המורשת הבלתי מוחשית במלאי, על מנת להקל על יישומם של אמצעי ההגנה והשימור. ביטויים תרבותיים המוכרים על ידי הקהילות כבעלי חשיבות עליונה לזהותן, או כמייצגים מובהקים של מורשתן התרבותית הבלתי מוחשית, יירשמו במלאי בעדיפות ראשונה. כמו כן, יש להעריך את מידת חיוניותם והישרדותם של המרכיבים המנויים במלאי, ולמפות את האיומים הנשקפים להמשך קיומם. רישום ומיפוי – לאחר זיהויים של מרכיבי המורשת התרבותית הבלתי מוחשית, הקהילות הנוגעות בדבר והמוסדות בישראל רשאים להחליט על השקת פרויקטים מעשיים להגנתם ולשימורם. ארגון ICH-ISRAEL פועל לגיבוש רשימה כוללת של כל המרכיבים שזוהו, לצד רשימה ייעודית של מרכיבים תרבותיים הדורשים פעולת שימור דחופה. סיווג – מלאי זה כולל מערכת סיווג מובנית, המאפשרת לארגן ולחלק את המורשת התרבותית הבלתי מוחשית של ישראל לפי קטגוריות מוגדרות. רישום אלמנטים מהמורשת התרבותית הבלתי מוחשית